אני במבוכה.
כשפרס סיפר לאובמה על גבורתו העילאית של מחמוד עבאס (הוא אבו מאזן בלשונו) באמירתו על החטופים, הבנו. אנחנו הרי רגילים לאמירות האלה המתאמצות לשאת חן בעיני העולם. הרבה פחות בעיני ישראל.
כשבפגישה עם אובמה ציין פרס, נציג מחמוד עבאס בארה"ב, את נפלאותיו של אוו מחמוד עבאס, רגזתי אבל לא הופתעתי. זה פרס. התרגלנו.
אבל כשגם הנשיא הנבחר ראובן ריבלין אמר זאת, נפגעתי. ממנו ציפיתי לאמירות מרגשות ודאגה גדולה לגורל החטופים. ממנו ציפיתי לשמוע פנייה למחמוד עבאס לעשות משהו. ציפיתי לשמוע הבעת צער וכאב, פירגון לאימהות האצילות שבמקום לחבק את ילדיהן מתרוצצות בעולם לשתף בכאבן וכל מילה טובה יכולה להעצים ולחזק אותן.
אבל הוא בחר להחמיא למחמוד עבאס ולחזק אותו.
מחמוד עבאס לא צריך חיזוק. הוא בסדר. באמת. לא שבאמת אכפת לי אם לא. הוא אותנו לא קידם לשום מקום. השלום היום נראה רחוק מתמיד מול השועל הזה.
הוא בצדקנותו הצליח לשחרר את "חייליו" מהכלא תמורת כלום. אנחנו מולו לא הצלחנו כלום. אז להודיע שזו הזדמנות לבניית יחסי אמון?
האם באמת זה זמן לבניית יחסי אמון, כפי שאומר ראובן ריבלין?
[
דבריו של אבו מאזן- הזדמנות לבניית יחסי אמון]
עכשיו?
ומה לעשות לשם כך, לשחרר עוד מחבלים כדי שהוא יגיע לפגישה? להפסיק את מעצרי מחבלי חמאס? להפסיק את החיפושים? לקנות ל
ציפי לבני חליפה חדשה?
לי זה נשמע שוב כניגוד אינטרסים הסברתיים של המדינה. לי זה נשמע גם כהחלשת הייצוג המדיני שלנו. לי זה נשמע כאמירה מיותרת.
חבל שהא נאמרה.
לפעמים טוב לשתוק. באמת. יש כבר את פרס בשביל מחמוד עבאס. אנחנו צריכים נשיא בשבילנו.
לא מישהו שיבלבל את מדיניות החוץ שלנו. לא מישהו שייהנה ממנעמי בית הנשיא על כלום.
כי כמו שזה עכשיו – באמת, די.
לא צריך נשיא!