מתחסדים

שבת שלום קהל קדוש מִתְחַסְדִּים לוּ הָיִינוּ מִמִּין הַסֹּוְגדִים אוֹ מִמִּין הַמְקַטְּרִים לֹא הָיִינו נִשְׂטָמִים כִּי רוֹעִים אָנוּ בִּשְׂדּוֹת זָרִים אַךְ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה דָּבַק וַעֲמָלֶק חַיִּים פֹּה שָׁבַק וְיִשְׂרָאֵל בֶּאֱמוּנָתוֹ הִתְחַזַּק וּבְאֶרֶץ אֲבוֹתָיו דָּבַק אַף אִם נִשָּׂטֵם עַל אֱמוּנָתֶנוּ וּכְעַם לְבָדַד נִשְׁכּוֹן כָּאן נַחֲלָתֶנוּ וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה עוֹד מִקְדָּשֶׁנו יִכּוֹן לֹא יַרְתִּיעוּנוּ זֵדִים וְשׁוֹפְכֵי דַּמִּים אוֹ מִתְחַסְדִּים בְּחָכְמָתוֹ וּבְתּוּשִיָתוֹ יִשְׂרָאֵל עַל טִילֵיהֶם הֵרִים וְהַעֲמָלֶקִים כְּדַרְכַּם כֹּל רְצוֹנָם רַק אוֹתֶנוּ לַהֲרוֹג וְנִשְמְעַם מְיַבְּבִים הַצִּילוּ כָּשַׁלְנוּ בְּלַהֲרוֹג וְלַחֲגוֹג.

נקמת ישראל במדינים

האם המלחמה במדינים היא נקמת בני ישראל בהם, או שזו נקמת אלוהים במדיינים על שהצליחו או כמעט הצליחו להכשיל את ישראל בהפקירם את בנותיהם לזנות במחנה ישראל. וזה כמעט והמיט על העם שואה כמו שנאמר: ויהיו המתים בנגפה ארבעה ועשרים אלף (כה /כט) למעשה משה נצטוה על-ידי אלוהים שהוא יצא גם הפעם כדרכו לפני המחנה להלחם במדיינים ולמעשה משה נהג אחרת, שלא כמנהגו הוא פנה לעם לצאת לבדו אל מול המדינים. השאלה מדוע נהג כך משה שזה נוגד את דרכו ומנהגו, על תמיהה זו יש במדרש תשובה שנראית סבירה ומתקבלת על הדעת, משה אמר זה: "אינו בדין" כלומר שלא כדין ולא מתקבל על הדעת שהוא ילחם במדינים בעמדו בראש הלוחמים, כפי שנהג ועשה בכל מלחמות ישראל שהתרחשו בתקופתו. אך משה ברוב הגינותו וּבְיָשְׁרוֹ נהג לפי הפתגם שאומר: באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן. או בגרסה אחרת ידועה נאמר: הבאר ששתית ממנה אל תירוק בה, כי הרי משה בשעתו במצרים כששמע שפרעה מבקש להרגו על כי הוא הרג מצרי וּטְמָנוֹ בָּחוֹל, הוא נמלט למדין ובה מצא מקלט. יותר מזה, שם הוא רעה צאנו של יתרו כהן מדין,ו\ה נתן לו את בתו צפורה לאשה. משה לא רצה להיות כפוי טובה ולהלחם במדינים, שהיטיבו עמו. לכן משה העביר את דבר אלוהים אליו, אל עם ישראל בְּאָמְרוֹ להם: הֶחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין (לא/ג) משמע כי זו נקמת ה' ולא נקמת ישראל במדינים. בכך מלא שליחותו וזכר טובה למדין.

מי הם המדינים

כדי לדעת מי הם המדינים והאם יש להם קשר לארץ כנען היא ארץ ישראל, צריך לדעת מוצאם ובואם. המדינים הם נַוָּדִים ששכנו במדבר. הם נעו אחרי המקנה הגמלים והצון שתרו למצוא מקומות ששם יש מים וצמחיה טבעית הצומחת במדבריות שבחצי האי סיני, ובמדבר הידוע לנו כיום כערב הסעודית ועבר הירדן המזרחי. קראנו עליהם גם שהיו עוסקים בסחר. אנו פוגשים בהם בספור קורותיו של יוסף שם נאמר: וַיֵּשְׁבוּ (אחי יוסף) לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. אנו רואים כאן שֶהַמִִּדְיָנִים והישמעאלים נזכרים בערבוביה, אלא שברור כי המדינים אינם הישמעאלים. למרות ששבטי מדיין פלשו לארץ ישראל ובזזו מכל הבא ליד, יבול, בהמות, שה, שור וחמור עד כי דל ישראל מאוד. מאז כל אימת וישראל נחלש גוברים הפולשים לארצו וישראל נאלץ להלחם בהם כדי לגרשם ממנה, כי ישיבת עובדי אלילים בקרב ישראל הופכת לישיבת קבע ומחלישה את אמונת ישראל בעצמו ובאלוהיו. כפי הנראה תהליך זה נמשך מאז עד ימינו. המסקנה המתבקשת היא: שהישמעאלים והמדינים, אינם תושבי הארץ וכי הם קנו להם ישיבה בכוח מספרם הרב, אף על-פי כן שהם נטע זר בארץ הם בגכל גֵרִים ונצטוינו לנהוג בגר כשוה בין שוים, בתנאי שהם מקבלים עליהם לקיים שמונה מצוות בני נח. אבל אם הם כופרים בזכות ישראל על ארצו ומסרבים לקים חוקיו ומשפטיו, אין הם יכולים לטעון על קיפוח. כי הרי הם עצמם כופרים בזכות "המקפחים" אותם כביכול, כאדוני הארץ. בא משה ולמד אותנו ואותם איך להתנהג בהגינות ולויאליות על יסוד הפתגם: באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.

מלחמות ישראל

בתורה ידועים שלושה סוגי מלחמה: אחת מלחמת הגנה שפירושה מלחמה ישראל מיד צר. (הרמב"ם הלכות מלכים ה' א') או כאשר המלחמה נכפית על ישראל ולא הוא שפתח בה. שניה מלחמת מצוה שכוללת מלחמה על כיבוש הארץ (רמב"ן )לעצמאות ישראל ולהרחבת גבולות הארץ, כולל המלחמה בעמלק. שלישית מלחמת נקמה שהיא בבחינת מלחמת ברירה. חז"ל שללו מלחמת נקמה מכל וכל, כי מלחמה זו מגבירה את השנאה כלפי ישראל בארץ ובעולם. והשאלה בפרשה זו איך מתישבת דעת חז"ל על מלחמת נקמה, נוכח האמור בפרשת מטות על מלחמת נקמה במדין. חז"ל אומרים כי למרות שנאמר "נקמת ישראל" או נקמת ה' במדינים, אין מלחמה זו רק לנקמה, היא לענישה ולשם קיום עם ישראל וקיום יחודו בקרב העמים, כעם אמונה ועם התורה. לפיכך אמרו רבותינו כי זו מלחמה "מוצדקת". זו אומנם נקמה על אשר עוללו המדינים לישראל, אלא שהמלחמה במדינים כאן היא איננה נקמה פרטית כמעשה שמעון ולוי בְּהָרְגַם את שכם בן חמור ובבני עמו. על נקמה זו אמר יעקב בברכתו לשמעון ולוי: עכרתם אֹתִי להבאישני (וישלח ל"ד ל). ובברכתו אמר יעקב עוד: שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם, בְסֹדָם אל תבא נפשי, בקהלם אל תֵּחַד כבודי כי באפם הרגו איש... ארור אפם כי עז וגו'... (בבראשית פ' ויחי מ"ט ה'-ז') או כפי שזה התרחש בימינו אלה למגינת לבנו, בהשראה זו מקרוב, צעירים מבני עמנו רצחו נער מהישמעאלים ועשו דין לעצמם בנוסף להפרת הַדִּבֵּר: לא תרצח. ברם אם קם צר ואויב המבקש לפורר את ישראל מבפנים על-ידי הרחקתו מאמונתו, מצוה היא להלחם בו נלחמת חרמה, על כן נאמר: צרור את המדינים והכיתם אותם, צִרְרִים הם לכם בְּנִכְלֵיהֶם אשר נִכְּלוּ לכם על דְּבַר פעור. (פינחס כ"ה י"ז- י"ח וברש"י) כי מטרתם הייתה לפורר ישראל כעם כעצת בלעם, על כן חל פה הכלל: הבא להרגך השכם להרגו. בשעת מבחן כל ישראל ערבים זה לזה כל ישראל ערבים זה לזה הוא ממדרש ספרא על ויקרא (כו לז) "וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו, דהיינו איש בעוון אחיו . אך רש"י אומר: " בשביל אחיו", כי כל ישראל ערבין זה לזה". לצערנו המבחן שבו עם ישראל עומד איתן ומתקיים על-אף הכל, מתחיל מיציאת מצרים עד ימינו. כאשר המדיינים והישמעאלים שמקום מושבם ומוצאם מן המדבר, פלשו לארץ ישראל לפני הופעת האיסלאם והמשיכו לאחר הופעתו, הם אינם משלימים עם האמת שהארץ הזאת היא ארץ אבותינו ארצנו היחידה והבלעדית. הם מבקשים לגרשנו ואם אין מי שיקבל אותנו בארצו אזי להרגנו, או בים להטביענו. חובתנו להלחם על הארץ מול כל מי שאיננו מוכן להכיר בזכותנו עליה, דבר זה מקבל ביטוי בפרשה זו בצורה נפלאה כדיאלוג בין משה לבין בני גד ובני ראובן שהיו עשירים ובעלי מקנה רב, אשר בקשו ממשה שייתן להם להתנחל מחוץ לארץ ישראל, בעבר הירדן המזרחי והם יֶוַתְרוּ על נחלתם בארץ ישראל. כי העדיפו הרכוש נחלה בארץ. לכן קצף משה עליהם ואמר להם: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'. מעשיכם זה דומה למעשה המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה. אחרי דברים אלה ענו לו בני גד ובני ראובן: תן לנו את הנחלה כאן מחוץ לתחום ארץ ישראל, נבנה גדרות וערי מבצר בהם נְשַׁכֵּן את ילדינו ונשותינו ואת המקנה אשר לנו: ואנחנו נֵחָלֵץ חֻשִׁים לפני בני ישראל עד אשר אם הֵבִיאֹנֻם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר (מחוץ לארץ ישראל) מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הארץ, לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל. איש נחלתו.(לב/יז,יח) מזה נתן להסיק שיושב נכר חש עצמו חלק מישראל באמרם: ואנחנו נֵחָלֵץ חֻשִׁים לפני בני ישראל. ואין נפקא מינא מקום ישיבתו. לסכום הבה נאמר: תחזקנה ידי צבאינו וְטַיָּסֶינוּ וְחֵילוֹ, והמוציא לעז על יָשְׁרַם תִּדְבַּק לְשׁוֹנוֹ לְחִכּוֹ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשׁוֹתֶיכֶם זֶה הוּא כְּלַל נַחְזוֹר לְשַׁנְּנוֹ מוּל בְּנֵי בְּלִיַעַל לְחַיָּלֵי צַהַ"ל לְמַעַן יֵדַע הַמְּבַקֵּשׁ נַפְשֶׁנוּ לְאַבֵּד וּלְהַשְׁמִיד כִּי הוּא שֶׁגָּזַר עַל עַצְמוֹ לָמוּת לַשּׁוְא שָׁהִיד אַל יַטִּיפוּ לְעַמֶּנוּ מוּסָר בִּשְׁבִיל עוֹשֵׂי פֶּשַע כִּי מוּסַר יִשְׂרָאֵל הוּא הַנּוֹתֵן לָרָשַׁע יֶשַׁע הֵם לֹא חָסוּ עַל בְּנֵי עַמָּם לְרָצְחַם בְּדַם קַר זֶה הִתְרָחֵשׁ בְּיָמֶינוּ וְלֹא "מִגְבוּרתֹ" הֶעָבָר עַמֶּנוּ אומר מָשֹל מֵעָרָב מִמַּעְיָן לֹאּ אַכְזַב אִלִּי בְּיִטְרוֹק אִלְבַאבְ בִּיִסְמַע אִג' גָ'וָאב המקיש בדלת שומע תשובה