ניתן לראות כי שדה-הקרב השתנה בשנים האחרונות. כלומר, אם בעבר מלחמה התנהלה בין מדינה אחת לאחרת או לחלופין בין קבוצת מדינות המשתייכות לאותה קטגוריה (כפי שקרה בשתי מלחמות העולם),היום מדינה נלחמת מול ארגון טרור אשר מתפקד כארגון גרילה.
משום כך קיימת משמעות הולכת וגדלה לכינונם של יעדים אסטרטגיים לאומיים, שכן בלעדיהם מערכות הולכות ומסתבכות, כמו שקרה לצבא ארצות-הברית בויטנאם, וכמו שקרה לצבא הישראלי במערכה האחרונה בעזה.
בעידן המודרני מערכות מוכרעות הן במישור הצבאי שבו מוכה האויב והן במישור המדיני שבו המדינות קובעות את כללי המשחק החדשים.
בהנחה שמערכת "צוק איתן" תסתיים בסוף-השבוע ניתן לראות שאף על-פי שעזה הרוסה כולה, נהרגו הרבה פעילי חמאס, צומצמו מספרי הרקטות הקיימות בידי חמאס ושותפו הג'יהאד האיסלאמי. למרות זאת, עדיין קיימת בישראל תחושה של החמצה בקרב האזרחים (במיוחד אלו החיים ביישובי "עוטף עזה"), המרגישים שמצבם לא השתנה, ותוך פרק-זמן קצר יתרחש העימות הבא בין שני-הצדדים.
הפתרון למצב סבוך זה לכן, בהנחה שישראל לא יכולה או לא מסוגלת להפתיע את חמאס במהלך טקטי חכם, היא חייבת לדרוש את שני התנאים הבאים:
1. פירוז הרצועה מנשק. כלומר, למנוע מחמאס להתחמש מחדש הן על-ידי ייצור רקטות ופצמר"ים, והן על-ידי מעבר נשק מאירן וסודן.
בנוסף, עליה לפקח בצוותא עם מצרים (ואולי אם גופים נוספים) על הנשק שעוד נותר בידי חמאס, והג'יהאד האיסלאמי.
2. היא חייבת להוביל למהלך שבו יגורשו פעילי הטרור מעזה לאחת ממדינות אפריקה כדי להקטין את הסיכוי שעימות נוסף יתרחש בזמן הקרוב, כפי שגירש, למשל, שרון את ערפאת וחבורתו לטוניסיה במלחמת לבנון הראשונה.
ללא שני מהלכים אלו מצבה של ישראל יורע בעתיד הקרוב הנראה לעין.