לפני כמה שבועות קמה מהומה תקשורתית על שמפקד חטיבת גבעתי אל"ם עופר וינטר כתב בדף הקרבי למפקדי החטיבה כי "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". התהייה הייתה: מה פתאום הוא מערב כאן את אלוהים. גם לי זה נשמע קצת מוזר, אבל לא עד כדי הפיכת העניין ל"מהומת אלוהים".
אל"ם וינטר כפי שראינו בצילומים מן השטח, לא אמר זאת בבית הכנסת או בישיבה, שם משרתים את אלוהים. הוא לא היה שם. הוא היה בזירה עם הלוחמים, בקרבות מבית לבית בעזה, בעת נפילת פגזי נ"ט של החמאס, בגילוי מנהרות. הוא היה שם ברגל, וברכב, ביני מפולות, ומול צלפים, חבוש הקסדה, כולו משָדֵר ביטחון. גם אם בלבו הוא חשב שזה "בסיעתה דשמיא", את מבטחו הוא נתן בלוחמיו. הם חשו את הביטחון של מפקדם, והחילונים שבהם לא ראו בכך מעשה האל או רחמיו. כבוד ויקר ללוחם נועז ולאמונה שלו.
כמי שגדל בבית חרדי, ולמד בחדר, לא זו בלבד שהאמנתי באלוהים, אלא ידעתי שהוא מלווה אותי בכול אשר אפנה. כמו באותו שיר יהודי על אלוהים: "דוּ דוּ... אתה אתי במזרח, במערב בצפון ובדרום" ובכול מקום וזה כולל את ביתי שלי. הוא היה נדיב כלפי כשגדלתי בחממה של בית יהודי אמיד. וכאשר שרנו במוצאי שבת את "המבדיל בין קודש לחול", את הקטע "את זרענו וכספינו ירבה כחול וככוכבים בלילה" - הבאתי כראייה את משפחתנו הענפה שהחיים האירו לה פנים, בעזרת השם.
גם כיבדתי אותו וגם יראתי מפניו. ואני זוכר כי בראשית מלחמת העולם השנייה, כאשר היינו בגטו וקשה היה להשיג איזה בשר, בקר וגם עוף, אמי שאלה את אביה, סבי, יו"ר הקהילה, אדם ירא שמיים, ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, אם היא תוכל להשיג נקניק לא כשר לילדיה, מה דעתו על כך. הוא קבע חד-משמעית שזה פיקוח נפש, ובייחוד לילדים. אחרי שאכלתי מן הנקניק הפולני שהוא ערב לחכי, הייתי נתון במתח נוראי למשך יממה בחרדה מה אלוהים יעשה לי על שאכלתי בשר טרף. כלום לא קרה. הגעתי למסקנה שאלוהים מלא רחמים. הוא מבין את המצב הקשה.
כעבור זמן מה, כאשר עצרו את סבי ואחר כך גילחו את זקנו היפה והחלו הרדיפות ומעשי ההרג, הרעב והמצוקה - הייתי משוכנע שהנה אנו נמצאים בשעה הרת גורל, אחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג, אשר בעקבותיה יבוא משיח צדקנו. הוא לא בא. בחג השבועות, חג מתן תורה, בשנת 1942 נערכה התלייה הפומבית השנייה בגטו. הראשונה הייתה בפורים לפני כן. אלא שבתלייה זאת נכלל ידיד נעורים של אבי, מבאי הבית שלנו והאהוב על כולנו, שלמה ז'ליכובסקי. הזכרתי באחד הרשומות שמשורר השואה יצחק קצנלסון חיבר פואמה לזכרו. לפני שהדקו את הלולאה על צווארו הוא שר "שמע ישראל". ישראל שמע. אלוהים לא שמע, ועשרה יהודים, חסידים, תלמידי חכמים ויראיי שמיים - נתלו. אז קרה השבר הגדול ביני, נער בן 12 ומעלה, לבין אלוהים. מכיוון שלא היה לי ספק שהוא קיים, הגעתי למסקנה, שהוא עומד מנגד בשעה שעמו הנבחר, קדושים וטהורים כתכלת הרקיע, מושמדים. החלטתי שאין בו רחמים וניתקתי קשר אתו.
אמירה תמוהה במהלך מבצע "צוק איתן" לא היה יום שלא קברנו את יקירינו, בעיקר את חיילינו אשר נשלחו להילחם בעזה. כמי שחווה שכול מתקופת השואה, אישית, ואחר כך במערכות ישראל, החל במלחמת העצמאות, אני חש בו בכול פעם מחדש. אין פרידה אכזרית יותר מאשר פרידה של הורה מילדיו. שום הזדהות ולוויות המוניות לא ימעיטו כהוא זה את השכול, חורבן הנפש של האם, האב, האח, האחות, הבן והבת והסבא והסבתה.
הטקסים היהודיים מלווים בתפילות, בין אם זאת לידה, בר מצווה, נישואין, או פטירה. גם אנשים לא דתיים רגילים למסורת זאת שהיא אורתודוקסית. משום כך בהלוויות הנופלים, לצד מטחי הכבוד ודברי ההורים או הקרובים, שמענו את התפילה של כלי הקודש, בסלסול הנעימה המקובל, "אל מלא רחמים" שמקורה בראשית המאה ה-17. וזה החלק הראשון של התפילה לחללי צה"ל:
אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִיבּורִים, כְּזוהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל וְלוֹחָמֵי הָמַחְתָרוֹת שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמות יִשְׂרָאֵל, וְכל הַלּוחֲמִים בְּמַעַרְכות הָעָם שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻושַּׁת הַשֵּׁם נצבט לי הלב. איך אפשר לומר שאלוהים הוא מלא רחמים כאשר נלקח בן צעיר מהוריו, בעל צעיר מרעייתו, אב צעיר מילדיו. לכן אחת מן השתיים: מי שלא מאמין בו, שיערך טקס משלו שלא יכלול את התפילה הזאת לפתח הקבר הטרי. צה"ל שעורך את הטקסים לא יכול לכפות על מי שנלקח ממנו יקירו, ובשרות העם, להאמין שאלוהים גרם לכך. ואם כן, מדוע אלוהים לא גרם לכך שיוגפו האויבים אנשי החמאס בלא שחיילנו יקריבו את חייהם. אם הוא אכן הכול יכול.
יתרה מזאת. הם לא נפלו על קידוש השם. הרי את השם מקדשים תלמידי ישיבה שלא מתגייסים, ש"תורתם אמנותם", ובכך הם טוענים שהם שומרים על עם ישראל. הם "צבא השם". חיילים בחזית וזירות הלחימה, נופלים לא על קידוש השם אלא על-פי צוו - פקודה של צבא ההגנה לישראל, בהגנה על המולדת. הם לא מקדשים שום דבר. זה הכול חולין. מוות אינו דבר קדוש. מוות של חייל הוא קץ לחיים, לשאיפות לכמיהות, לחלומות של אדם צעיר.
במצב רגיל ובחברה רגילה בהחלט ניתן היה לומר: "זאת מסורת. הניחו לה". וגם אני מדי פעם יכול לומר "תודה לאל" כאמירת הרגל. אבל המצב שלנו לא רגיל והחברה שלנו לא בריאה. אצלנו יש ספסרות בין הפוליטיקה לדת, כשכול אחת מעורבת בתחומה של השנייה ופולחנים דתיים ולאומניים מתחילים להתקבע, חייבים באיזה מקום לעצור ולחשוב מחדש על נרטיבים אחרים, גם של המסורת.
רק אתמול התפרסם כי במהלך מבצע "צוק איתן" הופיעו מטיפים דתיים בזירה הצבאית ודרשו דרשות בפני החיילים, לימדו אותם להניח תפילין, שכן ככה נוהגים ב"צבאות השם". ודובר צה"ל צוטט כמי שמסביר כי זאת רשות ולא חובה. פתאום צבא ההגנה לישראל מגלה שיש אצלו רשות רבים גדולה יותר מאשר חורים בגבינה שוויצרית, בעיקר בכול הקשור בנורמות הצבאיות הממלכתיות. זאת שערורייה בהכשר דב"ץ - דובר צה"ל, שבמקרה כזה הוא דובר איזה ישות אורטודוקסית, חב"דית. אלה זעזועים נורמטיביים שאותם יש לבלום, ואם יש צורך - אז בחקיקה. צה"ל הוא של המדינה, ולא להפך.
אנשים דתיים זכותם כמובן לציין "אל מלא רחמים", או כול תפילה אחרת בעת הלוויות או במעמדים אחרים. זה חל גם על מסורתיים. מסורת היא מסורת. לדוגמה עם רבים מחובשי כיפה נמנים פושעים, רוצחים ואנסים. אבל הם למדו מבית אבא שחובשים כיפה - תמיד, גם בשעה שהם מבצעים את העבירות המזוויעות ביותר. אבל מי שלא שומר מסורת או שומר אותה באירועים מיוחדים, במעמדים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות,יבחר לעצמו את התפילה שהוא רואה אותה כראויה. בטקסי נישואין קיימים כבר מסָכות כאלה. שכן הכתובה, שפעם הייתה מסמך חוקי נאור שנותן איזה מעמד לאישה בשלטון של הגבר, היא כיום ארכאית, מגוחכת, מקוממת. ואם המשפחה רוצה שאלוהים יוזכר כמלא רחמים, כבוד המשפחה במקרה כזה מחייב. אבל ספק אם משפחה לא דתית או לא מאמינה, רואה באלוהים "אל מלא רחמים", בין אם הוא שוכן בקרבנו ובין אם הוא שוכן במרומים, אם לקחו ממנה את היקר לה ביותר.
בטרמינולוגיה צבאית, ניתן להגדיר זאת ש"אלוף הרחמים נעדר".