בני-אנוש אוהבים את כל התורה על רגל אחת, רצוי עם מחשוף, כאילו העולם הוא קרקס נייד עם דלפקי פופקורן ודוכני ירי המפריסים דובים דוחים. לכן אגש מיד לעצם העניין. התנ"ך מביא סיפור תמציתי מדהים בספר המלחמות 'יהושע' - מלחמת (או תבוסת) העי. בני ישראל נכנסים לארץ ישראל, נלחמים בעיר האדירה והמבוצרת יריחו ומפילים את חומותיה. ניצחון ראשון לשבטי העבדים והערב-רב שנוצרו מלא-כלום והם בדרכם להקים מדינה יהודית בארץ המובטחת. בראש המחנה צועדים כוהנים עם ארון קודש מלא אבנים, עשוי עץ ועוטה זהב.
בני ישראל נערכים למערכה שניה, לא משמעותית, שתוצאותיה ידועות מראש נגד עיר קטנה, עלובה למחצה, היא העי. והנה - טראח-בום, מפלה מחפירה, חד-משמעית, מוחצת. המנהיג יהושע נמרח על האדמה ואומר לבורא, אנא החזר אותנו למצרים לפני שנתפוגג פה בשערי הכניסה לארץ. מה מובטח, בעצם? כלומר, אם תרצו ואם לא, כבר בשלבי הפתיחה של ההיסטוריה גורלו של עם ישראל מונח על כפות המאזנים. איזה אבו-מאזן בעי מאיים לסגור את השערים לתמיד. מה פה קורה?
התשובה מגיעה צלולה, אכזרית ומבלבלת. ראוי לצטט אותה מן המקורות (יהושע ז' 10): "...למה זה אתה נופל על פניך? 1) חטא ישראל. 2) וגם עברו על בריתי... 3) וגם לקחו מן החרם... 4) וגם גנבו... 5) וגם כיחשו... 6) וגם שמו בכליהם".
והסוף: "... לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם קרבכם". סימן השאלה על הקיום היהודי מתעצם עתה ומכסה את עין השמש והשמים כולם. אין אופק, העתיד נמוג בערפילי עבר הרואי. מה עושים עם עם-זבל? דינוזאורים, כידוע, הופכים לחביות נפט. לבסוף מסתבר שהיה שם אך ורק בחור אחד ויחיד, לא מיוחד, בשם עכן בן כרמי שמעל בחרם, שם בכליו והטמין באוהלו אדרת שנער ועוד כמה מעטפות עם שטויות. בגלל זה משמידים עם שלם, זה נורמלי?
נו באמת, אחד בלבד פשע ועם שלם (כמה מיליונים) ישלם על כך בחייו? האם יש בכלל סיפור דומה לזה בתולדות עמי העולם? אני לא שמעתי. אם היה – העמים היו קוברים אותו בבושה עמוקה. מדוע אצל היהודים סיפור כזה מגיע לכותרות הראשיות ואינו יורד מהתודעה הלאומית שלנו לנצח? השאלה מעורפלת ויש להבהיר אותה באמצעות תשובה קצרה וחד-משמעית.
במעמד מתן תורה בהר-סיני עמד עם שלם לפני אלוהיו וחתם על הברית. כולם ראו את הקולות וכולם חתמו כאיש אחד בלב אחד. התורה איננה קובץ של מעשיות עם אלא פרוגרמה לחיים ארוכים. באופן סמלי התורה נשמרה בתוך ארון הברית והעם כולו הולך אחריו. זו ההלכה של היהודים. אם מבקשים לסכם על אותה רגל אחת ראוי לצטט את דבריו של רבי עקיבא, שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה'. כלל מכיל את הפרטים. הכלל הזה אומר, במלים נרדפות ויותר ברורות – ערבות הדדית. חז"ל הוסיפו ואמרו: 'כל ישראל חברים', כלומר מחוברים. היהודים כולם נמצאים על אותה מערכת קשר חברתית (רשת), תקשורת והזנה (רוחנית וחומרית). זו מהות המערכת ההדדית של הערבות.
שניים בסירה אחת
המדרש מסביר את מהות הערבות בדמיון לשני אנשים שנמצאו בסירה על פני המים. התחיל אחד לקדוח נקב בקרקעית הספינה. נזדעק חברו, למה אתה קודח? ענה הקדחן, מה אכפת לך – תחתי אני קודח ולא תחתיך. צעק האיש, שוטה, הרי שנינו נטבע עם כל הספינה...
הרב המקובל יהודה אשלג ז"ל כותב שלא ניתנה התורה בטרם נשאל כל אחד ואחד מישראל אם הוא מסכים לקבל עליו את מצווה של אהבת זולתו בשיעור הנכתב, 'ואהבת לרעך כמוך'. "דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה ולמלא את צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג לצרכי עצמו..." (מאמר ה'ערבות'). אחרי שהסכימו והכריזו בקולם 'נעשה ונשמע' נעשה כל אחד מישראל ערב שלא יחסר דבר לשום חבר מחברי האומה. משהכריזו בקולם - נעשו בני ישראל ראויים לקבל את התורה.
משמעות הדבר, מסביר הרב, כי בשל הערבות הכללית של ישראל נפטר כל אחד מאתנו מכל דאגותיו לצרכי גופו ויכול לקיים מצוות ואהבת לרעך- כמוך. לתת כל מה שיש לו, חומרית ורוחנית, לטובת הכלל ולכל נצרך, היות שאינו חושש עוד לקיום גופו שלו התלוי במצוות כלל ישראל. בעברית פשוטה של ימינו – עם ישראל מחויב בשטר-ערבות. עליו לקיים חובות המוטלות עליו. אין זכויות. אין לאיש זכויות ולכן המלחמות וההפגנות למען ה'זכויות' מיותרות. במציאות שכזו ניתן להילחם אך ורק על חובות (כל אחד על חובותיו שלו). תחשבו לרגע, החובות שלכם – הן הזכויות של האחר, של הקהל. איש אינו יכול לעמוד בבית משפט ולטעון: החבר ההוא אינו ממלא את חובותיו כלפי... משום שאין לאף אחד זכות לתבוע דבר – אין לאיש זכויות, רק חובות. השיטה הזאת אינה שוללת זכויות כפי שאתם נוטים לחשוב ברגע זה – היא פשוט מייתרת אותן.
באים רבים ואומרים, השיטה הזאת נוסתה בראשית המאה על-ידי אתאיסטים פרגמטיסטים ופשטה את הרגל בגדול. זה התרחש בבריה"מ ממש כשהייתה בדרכה לכבוש את העולם ולאחד את כל הפועלים. אלא שהקומוניזם, כפי שהובא לידי ביטוי מוחשי מבעית על-ידי הבולשביקים, הינו פרוורסיה (מטמורפוזה קפקאית) מרקיבה של הרעיון היהודי. היא ביטלה את הרעיון האנושי שבאדם והפכה אותו לבורג. לא פלא שיהודים רבים כל-כך טעו, הזדהו ונדבקו בזיבה הבולשביקית לרוע מזלה של האנושות. היטלר הסביר כי הוא נלחם ברוסיה ובקומוניזם בשל רצונו למגר את שלטון היהודים העולם. יהודים אידיאליסטים רבים, גם מחוץ לסובייטיקה ולגולאגים שיצרה (למשל פה בישראל) סברו (עדין) שהם משרתים את רעיון מתן תורה ונפלו קורבן לתאוות הלב. לא לנין וגם לא סטלין יכתבו לנו תורה. לא כל אנרכיסט מטורף הוא מתקן עולם.
מסה קריטית
האם היהודים הורידו את הקנאות לעולם כפי שהעולם סבור? התשובה: קנאי הוא אדם שלעולם לא ניתן לספק אותו כי ברגע שיסופק יחדל להתקיים. הרעיון היהודי, 'ואהבת לרעך- כמוך', חותר למצב של סיפוק תמידי, כללי ונצחי. הרב שלימד אותי את הדברים האלה הוסיף ואמר, היהדות הינה ב-90% הפך-המציאות. עכשיו אני מבין את דבריו הבוטים. זו גם הסיבה מדוע חמלניצקי, היטלר, סטאלין, הכנסייה ואומות נכבדות בחבר העמים הביעו (גם היום) שאט-נפש והתנגדות לקיום יהודי ממשי. הפך-המציאות. זה מזכיר לי ביטוי אתאיסטי של גוי בעל רגש דתי עמוק, חסר תקנה, שאמר: the opposite of everything is the truth אני מתקשה לתרגם את הביטוי הזה לעברית.
המשפחה היהודית של אברהם אבינו (הוא עברי וזה - מתריס, כי מדובר על אדם מהעבר השני, לא משתייך) פתחה דף חדש בעולם. אני מציע לקרוא את כל המדרשים הפרושים על פני המסורת שלנו. בדרכו לארץ הקודש המובטחת לוקח עמו אברהם גם את כל הנפש אשר עשו בחרן. במקרה הזה 'הנפש שעשו' אינם עבדים (הרכוש מצוין בנפרד) אלא ציבור שרכש את הרעיון היהודי שמהותו ערבות הדדית. המדרש מציין כי האבות הכירו את התורה, ידעו וקיימו את אותה בכל מידת יכולתם. רק לאחר שחוו במשך מאות שנים מציאות של עבדות טוטאלית ויצאו ממצרים – רכשו מיליוני היהודים במדבר את ה'מסה הקריטית' לפעול באופן מוחלט לפי הציווי האלוהי – ואהבת לרעך כמוך.
בעקבות מתן תורה והצהרת כל אחד מבני ישראל נעשה ונשמע אמרו חז"ל 'כל ישראל ערבים זה לזה' כפי שהופגן במלחמת העי. מובהר בזה שלסיסמה של רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' יש זכות קיום רק באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לנתינה מוחלטת ללא סייג. לעתים נראה שהגויים רואים את התובנה הזאת, או חשים בה אצלנו, באופן ברור יותר מאתנו. אני כותב את הרשימה הזאת בעקבות דבריו של לוחם אחד בעזה כפי שהובאו על-ידי כתב טלוויזיה. הלוחם הצעיר נשאל האם אינו פוחד והוא השיב, אין לי זמן לפחד. לפני, משני צדדי ומאחורי פוסעים חברים שלי ואני דואג לשלומם יותר משאני דואג לשלומי כי גורלם בכף ידי. איך אפחד כשאני יודע שגם הם חושבים בדיוק כמוני?
אנקדוטה: על עמים ניתן ללמוד מסיפורי העם ואגדות הילדים שלהם. בספרות שלנו מסופר על ילד שמצץ אצבע. כדי ללמדו לקח ומתוך רצון להתגבר על הנוהג המביש הזה – מרחו את האגודל בזפת. בסיפורי עם אירופה לילדים – קטעו את האגודל.
זה מה שעושה אותי יהודי.