האם לשתף פעולה עם הוועדה? שאלה מעניינת, התשובה תלויה במנדט שהוועדה תקבל, בהרכב הוועדה ובאישיות שתוביל את הוועדה – כיו"ר.
בכל מקרה – על ישראל להעביר לוועדה, גם אם תחליט לא לשתף פעולה, את כל החומרים שהצטברו, המצביעים על פעולות צה"ל, על הצורך לפעול ולהפעיל כח, על הנחיצות בפגיעה באתרים שלכאורה מוגנים ע"י האמנות הבינלאומיות, כמו בתי-חולים, בתי-ספר, מסגדים ובנייני ציבור אזרחיים.
פרסום ברבים בלי קשר לוועדה, על ישראל לפרסם בכל כלי התקשורת העולמיים ובכל האמצעים התקשורתיים המודרניים, את הגרסה הישראלית, את החומרים שבאו מתוך עזה – כמו סרטונים המראים ירי על חיילי צה"ל, מתוך בניינים אזרחיים, בתי-חולים, מסגדים.
לא לשכוח את המנהרות, את הנשק והטילים שנמצאו בבתי-ספר של אונר"א ובמחסנים והמרפאות של אונר"א וההוראות בכתב של חמאס לשימוש באוכלוסייה לירי.
חמאס ירה כ-3000 טילים מכל הסוגים, למזלנו לא גרמו נזק, הן בגלל כיפת ברזל והן בגלל הלחץ של חיל האוויר על אתרי השיגור.
העובדה שהטילים לא גרמו נזק – זה לא בגלל הרצון של החמאס אלא בגלל חוסר היכולת שלהם.
העולם צריך להבין, מה היה קורה אילו? אילו 3000 טילים היו נופלים בערי ישראל שזאת הייתה כוונת החמאס, איזה נזק, איזו פגיעה, ואת זה צריך להעמיד מול התגובה של צה"ל.
אין מלחמות פרופורציונליות
כמו שאין בהיסטוריה הצבאית דוגמאות ל"מלחמות יפות" או מלחמות ללא נפגעים, או טעויות, אין מלחמות עם תגובה פרופורציונלית, אין מושג כזה בלקסיקון הצבאי.
צבא מגיב לפי יכולותיו – צבא שואף לניצחון, תוך כדי שימוש מאופק בכוח ובפגיעה באוכלוסייה אזרחית לא לוחמת, אך בפגיעה אנושה באויב מזוין, אם זה צבא סדיר ואם זה לוחמי גרילה או ארגוני טרור. בהם יש להילחם ולפגוע, ללא פרופורציה וללא התחשבות, כל עוד הם משיבים מלחמה.
ההיבט המשפטי מבחינת המשפט הבינלאומי הנוהג ודיני המלחמה, יש כללים מוגדרים וקווי פעולה מודגשים, במיוחד בכל מה שקשור באוכלוסייה אזרחית.
חסינות למוסדות מוסדות כמו בתי-חולים, בתי-ספר, כנסיות, מסגדים, בתי-כנסת, מתנ"סים, צלב אדום הן משרדים והן הרכב והפרסונל, יש להם חסינות מפני פגיעה, החרמה או שימוש בהם.
החסינות תלויה בעשייה והיה והמוסדות שפורטו לעיל, אכן ממלאים את המטרות והצרכים שלהם בלבד, החסינות פעילה ופגיעה בהם נחשבת כעבירה, שיכולה לגרור העמדה לדין בבית-הדין הבינלאומי בהאג.
והיה והמוסדות הנ"ל משמשים עמדות או ביצורים צבאיים, או מאוישים או מוחזקים בידי צבא או אנשי גרילה, או קבוצות טרור, המוסד הזה אין לו חסינות.
במידה ומתבצע ירי – מתוך המוסדות הללו, ניתן לתקוף אותם בשעת המערכה מן האוויר, הים או הקרקע – כדי לשתק את מקורות הירי.
הדוגמה הבולטת – מנזר מונטה-קסינו אחת הדוגמאות הבולטות לאפשרות לתקוף מוסד שיש לו חסינות, אבל משמש מטרה צבאית בשעת מלחמה – הוא מנזר מונטה קסינו.
מנזר מונטה-קסינו נמצא על הר גבוה ושולט בשטח בדרך שבין רומא – לנאפולי באיטליה.
מי שביקר במקום – יכול להתרשם שהמנזר בראש הצוק שולט על כל השטח בין רומא, פומפי – נאפולי, בזמן מלחמת העולם השנייה המנזר הפך בידי הצבא הגרמני למבצר צבאי לשימוש של תצפית עבור מטוסים, ארטילריה וחיל רגלים וכמו-כן – עמדת קשר מרכזית לכל האיזור.
צבא בנות הברית – במיוחד האנגלים ניהלו קרבות קשים באזור, והמנזר שימש מטרה צבאית חשובה במערכה. המנזר נפגע קשות עקב הפעילות הצבאית ממנה והפך לדוגמה ותקדים משפטי בנושא המשפט הבינלאומי הנוהג בזמן מלחמה.
חומרים בעד ישראל וצה"ל אחרי שעיתונאים זרים יצאו מעזה, חלקם העזו לשחרר חומרים בכתב ובצילום של הפרות קשות של המשפט הבינלאומי על-ידי חמאס. כמו סרטונים שרואים אנשי חמאס יורים מבתים אזרחיים מאוכלסים, כמו ירי מתוך או ליד בתי-חולים, בתי-ספר ואפילו מסגדים וכנסיות.
עיתונאי הודי, עיתונאית פינית, עיתונאי צרפתי ואפילו כומר נוצרי – פרסמו כתבות וצילומים המוכיחים שימוש באזרחים ובמתקנים בעלי חסינות לצרכים צבאיים.
חומרים אלה חיוניים להסברה הישראלית בארץ ובעולם.
מסקנה – על ישראל לצאת למתקפת הסברה תוך הצגת מסמכים של חמאס, על שימוש באזרחים ומסמכים של העיתונות הזרה, על השימוש החריג שלהם.
האם זה יעזור לתדמית ישראל אני בספק, כי העולם צבוע, מראש נגדנו – אבל אסור לוותר.