מבצע "צוק איתן" העלה לתודעה הציבורית סוגיה, שאולי אינה ראשונה מסוגה, אבל הפעם הועלתה באופן, בצורה ובסגנון הכי פחות ראויים - כוונתי לדרישת משפחת מט לשינוי נוסח הכיתוב על מצבת הקבר של לי ז"ל שנפל במבצע. אני מודע לרגישות הנושא, ובכל זאת סברתי שראוי להתייחס לתופעה שמעלה מקרה זה, מפני שאני רואה בה תופעה שלילית.
את בקשתה לא העלתה המשפחה כמשאלה, אלא כדרישה אולטימטיבית. מן הדברים ששמעתי וקראתי בנושא עולה שיוזמות הבקשה היו דווקא אחיותיו של לי, והן שגררו אחריהן את המשפחה כולה. העמדה שהוצגה למדינה, באמצעות התקשורת ובסיוע התקשורת דיברה על אי-העמדת מצבה על הקבר לפני תום "ה- 30", כדרך ללחוץ על שלטונות צה"ל באמצעות התקשורת ודעת הקהל, לקבל עמדה גחמנית ובלתי סבירה בעליל.
בעבר נעתרו שלטונות הצבא פעם אחת לדרישה ציבורית להוסיף למצבה הצה"לית התקנית מקום לרישום "פרטי" של המשפחה של פרטים שעשויים לא לעלות בקנה אחד עם התקן שקבעה המדינה למצבות לחיילים שנפלו בשירות המדינה, דבר שמקובל בכל המדינות המסודרות.
ברור שכל חייל בא ממשפחה אחרת, מרקע אחר, מנסיבות חיים אחרות, שרת בתנאים אחרים ונפל בנסיבות שנפל. כל חייל, עבור משפחתו הקרובה, חבריו, ידידיו והחוגים בהם חי ופעל, בין אם היה צעיר בן 18 או בוגר יותר, הוא אבידה קשה ביות וייחודית. וברור שכל משפחה וקבוצה חברתית קרובה או ידידה תבקש לתת ביטוי לקשר, לתחושת האובדן וליחודו של הנופל, כיד הדימיון והיכולת הכלכלית והיצירתית שלה. אולם מה שמאפיין את כל הנופלים הוא לא מהיכן באו, כיצד גדלו ומה אירע אותם, אלא בשירות מי ולשם מה הקריבו את היקר מכל, את חייהם.
בנקודה זו, ורק בנקודה זו כולם שווים.
לכן, בצדק החליטה המדינה שכל חללי מערכות ישראל שנפלו בשירותה, יזכו לקבורה בטקס אחיד, בחלקות קבורה אחידות שהמדינה מקימה ומתחזקת, ומצבתם תהיה אחידה ותכלול את הפרטים האישיים המאפיינים היטב את זהותם ואת הנסיבות המידיות של נפילתם.
כך גם ימי הזיכרון וכך שאר מרכיבי הטיפול בחלל ובקרוביו. אינני מרחיב כאן את הדיון לשאלה הרחבה יותר של השלכות האובדן על סביבתו הקרובה יותר והקרובה פחות של החלל, שגם בה נתגלעו בקיעים במערכה האחרונה. חלקם מהדברים אולי בצדק יסודם, אבל חלקם, בדומה לסוגיית הכיתוב על המצבה, שייכים לתחום הרצון האישי והפרטי "להיות מיוחדים ויוצאי-דופן" ביחס לנופל, כפי שהיה מיוחד ויוצא דופן עבור קרוביו ומנציחי זכרו מצד המשפחה.
אני רואה בנוהל ובמסגרת שקבעה המדינה לתהליכי הקבורה וההנצחה הבסיסיים של חללי מערכות ישראל, דרך נכונה שאין לסטות ממנה. אין לסטות ממנה מפני שבקרב או בשרות פעיל, הלוחמים פועלים בשירות המדינה ומטעמה. עובדה זו ולא שום דבר אחר קובעת את ערכם ומעמדם כשליחי המדינה, ואם נגזר עליהם לא לשוב ממשימתם, כך יש להנציחם - כולם שוים כי כולם פעלו בשם אותה מטרה ושילמו אותו מחיר. לא ייתכן שכל משפחה, או כל שאר בודד של חלל כזה או אחר, יציג למדינה דרישות יחודיות או ינהל מאבקי הנצחה מסוג אחר, ובסופו של עניין יפגע ברעיון הסולידריות בחייהם ובמותם של חיילי ישראל שנפלו בשירות צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון האחרים שלה.
יש לקבוע שכשם שחייל שמתגייס "מופקע" מרשות משפחתו ועובר לרשות הצבא, כל עוד הוא במדים (לא השתחרר משירות) וחזקת הצבא עליו ועל מעשיו גוברת על זו של המשפחה, אזי כך גם בנופלו. עד לאחר שנקבר והוצבה על קיברו המצבה התקנית המקובלת עבור כל חללי מערכות ישראל. בית הקברות הצבאי הוא מתקן צה"לי ולא מתקן אזרחי. רק כך יכולה מערכת הביטחון או מי שקבעה המדינה כאחראי, לטפל בכל הסידורים לרבות טקסי-הנצחה ממלכתיים, בכללים שווים ואחידים לכל חללי מערכות ישראל.