הימים האחרונים הנם ימים של חשבון נפש, תרתי משמע. ראש השנה, אותו יציין כל עם ישראל מחר, הוא אירוע חשוב אם לא מרכזי בחיי עם ישראל. הדברים שאמרתי עכשיו הם קלישאה מארץ הקלישאות, אבל אין זה אומר שאין הם נכונים... ובמיוחד שהם באים אחרי מבצע "צוק איתן".
המבצע הזה, הסתיים, מה לעשות, בניצחון חד וחלק של צה"ל, אבל בשביל ארגוני השמאל השונים, עובדה זו, מלבד שהיא עומדת להם כעצם בגרון. הייתה גם בחזקת ירית הזנק למרוץ מטורף להכפשת ישראל.
בבחינת יש לעשות הכל ומהר כדי לפורר אותה, לגמד אותה ואם אפשר להשיג זאת גם על-ידי הגברת מסע הדה-לגיטימציה של ישראל בחו"ל, אזי יאללה! קדימה... כך אפשר לראות בתופעה המשונה של הפגנת העשרות ב-20.9.14 בצומת שער הנגב. ראש הממשלה נדרש בכרזות של המפגינים ליצור מציאות חדשה בדרום באמצעות... הסדר מדיני. הסדר מדיני עם מי? עם החמאס? כל השאלות נפתרות כאשר לומדים מי עומד מאחרי ההפגנה המשונה הזו (אבי דבוש, בכיר בתנועת "שתיל" (אחותה התאומה של התנועה לישראל חדשה).
בימים אלה של חשבון נפש אני תוהה אם אכן עדיין נותרו בעם ישראל הכוחות הנחוצים לו כדי שימשיך ויתקיים כישות עצמאית במולדתו החדשה/ישנה. אם עדיין הקונצנזוס המוחלט, שהיה בעבר, בדבר תקפותה ושרירותה של המהות המדינית הנקראת "ישראל", ויותר מכל, אמונה בצדקת דרכה, כבית יהודי, כבירת הציונות וכמרכז הכיסופים של העם היהודי, למרות כל החרפות והגידופים המלווים אותנו בבית ובחו"ל, עדיין הם שרירים וקיימים.
ברור לי שקיימת התרופפות עמוקה מאד. פסק הדין של העליון מיום שני 22.9.14, המבטל החלטת מדינה (הנשענת באופן ברור על פס"ד קודם של העליון), בדבר האופן בו יטופלו מהגרי העבודה בנגב, מחזק את דעתי, שיכולתנו להמשיך ולהתקיים נבחנת דווקא בפרטים הקטנים. הפעם החלטתי לבחון אותם. הם אומנם נראים קטנים, במכלול הכולל, אבל הם גם קוצניים מאד.
כן אני יודע שאלה הם הרהורים שחורים אבל הם מלווים אותי מזה זמן. ובמיוחד בימים כאלה של חשבון נפש. אני מוכן לנהל ויכוח עם כל דכפין, להוציא וויכוחים עם אנשי שמאל. מאלה החלטתי לחדול מזמן. לשם מה לשחת מילים? ויכוח כזה בוודאי לא יפיג את מצב הרוח העכור של רבים מאתנו.
והנה בדיוק לתוך מצב רוח עכור זה "נפלו", שני סיפורים. "קטנים". מאותו סוג שהזכרתי לעיל. לא מאלה המצויים דווקא ברומו של עולם. אבל הם קוצניים מאד. הם מאמתים את ההתפוררות הקשורה דווקא לרמות הבסיסיות של שמירה על החוק, על הסדר ועל רכוש הציבור וצה"ל.
האחד קשור בחבורה של בדואים העושים באזורים מסוימים בנגב כבתוך שלהם. חמור מכך, הם עושים בבסיסי צה"ל כרצונם. לפני ימים אחדים נכנסו שני בדואים למחנה גדול בנגב על טרקטורון, העמיסו מה שהעמיסו, ושמו פניהם לעבר היציאה. אחד הקצינים שנכח במקום הורה לנהג לעצור ומשזה סרב הזהיר אותו, ואחר כך ירה לעבר גפיו. הצעיר הבדואי נפצע קשה ונלקח לטיפול רפואי בבית החולים הקרוב. השני נעצר. ומי נלקח לחקירה? צדקתם. הקצין היורה... בעקבות האירוע המקומם הזה פנו עשרות קצינים וחוגרים למפקד הבסיס במחאה על עצם חקירתו של היורה, סוג של החלטה עקומה, שאיננה אגב הראשונה.
בשל החשש מעונש מפחדים השינגימלים לירות לעבר החמסנים הבדואים. הם מכירים כבר את הפרוצדורה האידיוטית בעל פה. היורה הוא שיוזמן לחקירה ואילו הבדואי הגנב יצא בנונשלנטיות מהבסיס כאשר שללו בידיו. באחד המקרים, כאשר נשאל החייל מדוע לא ירה בגנבים, שעמדו לצאת עם מטענם היקר משער הבסיס, תשובתו הייתה: "מה חשבתם, שהשתגעתי?..."
בעיית הבדואים בנגב היא סוג של ראש קרחון. פרט קטן כאמור במסכת חיינו המורכבת. אבל אלוהים נמצא כידוע בפרטים הקטנים. ולכן אם לא ננהג בהתאם, דווקא בפרטים הקטנים, הטיטאניק נהיה אנחנו. אנו הגדולים, החזקים וגם האלופים בעצימת עיניים.
בהתעלמויות המוכתבות לנו, לכל אחד מאתנו, על-ידי מערכת "עשיית הצדק"... הגניבות מבסיסי צה"ל נאמדות בעשרות מיליוני שקלים בשנה. השיאנים, הם, מה לעשות, הבדואים. לפני שנתיים נתגלתה גניבת דלק סילוני יקר בהיקפים עצומים בנגב. צה"ל המהולל כשל בניסיון להתמודד עם תופעה של גניבת דלק, נשק, תחמושת, ציוד לראיית לילה, כלי רכב, עוקבי מים, ואפילו מטרות המשמשות מטוסי קרב. הבדואים, כפי שמוזכר לעיל עושים זאת בלי פחד, רכובים על טרקטורונים, גם בעת תרגילי אש חיה של הצבא. במועד זה הם, הגנבים, מנצלים את ההמולה כדי לפעול. במצח נחושה. מהתופעה נפגעת גם תוכנית העתקת בסיסי צה"ל מרכזיים לנגב. חברות הקבלן, שבונות את קריית ההדרכה החדשה באזור, איבדו ציוד בשווי מיליונים, כתוצאה מפעילות העבריינים הבדואים.
יש לציין כי צה"ל נלחם בבעיה מתפשטת זו. באמצעות עבודת מטה מרובה נמצאו פתרונות, אם כי בעלות גבוהה מאוד. לפני שנה הושקעו 7 מיליון שקלים במרכז לאימוני יבשה שבצאלים, במקום הותקנה מערכת אמצעי מעקב מתקדמת, שתוצב בקרוב בבסיסים נוספים. סביב בסיס אחר, בשדה תימן, נחפרה תעלה בעומק מטר, שתמנע בריחת טרקטורונים עם ציוד גנוב. בנוסף, בחלק מהבסיסים, מבוצעים מארבים והאבטחה תוגברה.
ללחוץ על ההדק
כל הפעילות המוזכרת לעיל, לא תעזור אם לא ניתן יהיה, ברגע המכריע, ללחוץ על ההדק. אם ברגע הזה יסרב החייל לירות, משום שעל-פי הגדרת מערכת "עשיית הצדק", הוא יכול לעשות כן רק אם נשקפת סכנה לחייו. אם יפעל אחרת, במקום להיות גיבור הוא יהפוך לפושע. בית המשפט כבר אמר את דברו בכל הנוגע להתפרעויות ביהודה ושומרון, גם כאן נאסר על חיילים לירות אלא אם כן נשקפת סכנה ברורה לחייהם וגם זאת רק באישורו של גורם מוסמך. גם כאן סירסה מערכת עשיית הצדק את יכולתם של החיילים להגן על עצמם, אלא אם כן נתקבל לכך אישור מיוחד מבר סמכא.
בתוך כל המורכבות הזו, בה מצוי צה"ל וחייליו, מנקרת השאלה היכן הם "עושי החוק", אלה שבמקביל לכנסת היו צריכים לשקוד על תקנת הדברים? היכן היא שרת המשפטים? היכן היועץ המשפטי לממשלה? מדוע אין הם ממלאים את תפקידם, בשיתוף פעולה עם הכנסת, בהתרת הפלונטר, אותו יצרה מערכת המשפט, הרמה והנישאת.
מערכת זו, ממרום מעופה, לעיתים אינה מבחינה בפרטים הקטנים מהם מורכבים חיי היומיום שלנו. הגיע הזמן לתיקון גם בתחום זה.
בהזדמנות זו אנו מאחלים לכל קוראינו, שנה טובה שנת בריאות ואושר.