רק כאשר זוכרים את העבר הרחוק, רק כאשר מקיימים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, אפשר לחיות בביטחון גמור שהעתיד יהיה טוב יותר, טוב מוחלט, כי זה מה שהקב"ה מייעד לנו. במלים אחרות, כדי למנוע הדרדרות, דור ודור, צריכים לקיים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם.
הכותרת לקוחה מפסק בפרשת השבוע, פרשת האזינו (דברים לב): (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. את המשפט הזה מפרש רש"י כקריאה להתבונן באירועים היסטוריים הידועים לנו ולהסיק מהם את המסקנות. במלים אחרות, זו קריאה לערוך חשבון נפש; מתאים מאוד לשבת "שוּבה" שהשנה היא חלה למחרת ראש השנה.
הפסוק הזה הוא הראשון בקבוצת הפסוקים שקוראים לעולה השני. כי בשירת האזינו, הפסוקים הפותחים את שבעת החלקים של שבעת העולים הם קבועים. וכמו שאומר הרמב"ם, הסימן הוא "הזיו לך". לראשון מתחילים באות ה', הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; לשני באות ז', זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, וכן הלאה. החלק השביעי הוא כבר אחרי השירה. בשלב זה לא נתעכב על כל הפסוקים הפותחים, רק נציין שכל חלק מייצג את המידה, משבע המידות, השייכת לו.
גבולות הזיכרון
כאמור, השנה קוראים את הפרשה הזאת בשבת שובה והפעם זה יוצא מיד למחרת ראש השנה. כלומר, יש לנו שלושה ימים רצופים של קדושה. ומכיוון שמדובר בימים של חשבון נפש, של סקירה יסודית של העבר לזיהוי קלקולים, שאולי אירעו בו, במטרה לתקן לעתיד, מובן כיצד הפסוק הזה, לפי פירוש רש"י ופרשנים נוספים, מתאים לזמן שבו קוראים אותו בתורה. דיברנו בעבר על כך שבפרשת האזינו מוצפנת ההיסטוריה כולה, מאז ועד עולם.
ואכן לפי חלק מהפרשנים, הזיכרון הנדרש מאתנו בפסוק הזה מתחיל משחר ההיסטוריה, מששת ימי בראשית. שכן למרות שלכאורה ההתחלה שלנו מתועדת כאלפיים שנה אחרי בריאת העולם, הרי עוד לפני הבריאה חשב עלינו הקב"ה וכבר אז הוא ייעד לנו את התפקיד שאנחנו כל כך מתקשים למלא. ומכיוון שכך, אותה היסטוריה עתיקה שייכת גם לנו.
לחיות את הזיכרון
על פניו נראה שאת האמריקנים, על כל פנים כאומה, לא ממש מעניין מהיכן באו אבותיהם. מה שהיה היה. כיום הם אמריקנים וזה מה שחשוב. והגישה הזאת נכונה להם ולכל יתר העמים בעולם, שגם הם לא ממש מתייחסים לעברם הרחוק, אם בכלל הם יודעים עליו משהו.
אבל אצלנו זה לא עובד ככה, אנחנו נדרשים לזכור כל מיני אירועים מההיסטוריה הרחוקה ועל חלק מהזכרונות אנחנו מצווים בפירוש בתורה. נזכיר רק לדוגמה, שנים מהם שקראנו בפרשת השבוע "כי תצא" לפני כששלושה שבועות (פרק כד): (ט) זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. מה שצריכים לזכור זה שמרים הנביאה דיברה על משה רבנו, אחיה הצעיר, ונענשה על כך קשות. והיא בסך-הכל אמרה אמת ולא התכוונה לרעה, אבל זאת החומרה המיוחדת בלשון הרע ועלינו לזכור זאת ולהימנע מכך לגמרי.
שהזיכרון לא ימות
הזיכרון השני שאנחנו מצווים לזכור באותה פרשה הוא (פרק כה): (יז) זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. כאן מדובר בגורם חיצוני שמתאמץ לפגוע בנו ובין השאר אומרת לנו התורה שאסור לנו להבליג על ניסיונות כאלו. האמת, אפשר לשאול מדוע התורה מצווה אותנו לזכור אירועים עתיקים כל כך, הרי החיים מזמנים לנו כל כך הרבה אירועים שניתן להפיק מהם לקחים דומים ולכאורה אף מועילים יותר, כי הם טריים בזכרון, אז מה יועיל שנזכור דוקא את יציאת מצרים, את הסיפור של מרים ואת עמלק?
במלים אחרות, מה התועלת המיוחדת שניתן להפיק מקיום ההוראה: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם? אפשר לומר בפשטות שהזכרונות האלה מלמדים אותנו ש-"אין כל חדש תחת השמש" וכי לכל אירוע ניתן למצוא מקבילה עתיקה, ועדיין השאלה עומדת - מה התועלת בכך? מסתבר שיש סכנה בזכרונות החדשים כשהם מנותקים מאלה העתיקים, כדלקמן.
זכרונות חיים
למעשה, בדור שלנו אפשר להבין את ההוראה הזאת הרבה יותר טוב מכפי שאפשר היה בדורות קודמים. הרי כבר זמן רב נאבקים על שימור הזיכרון לאירוע הקשה ביותר שנסתיים רק לפני כשבעים שנה, השואה הנוראה. נתעלם כרגע מהשאלה מה התועלת בשימור הזיכרון הזה, אבל עובדה היא שמכחישי שואה פועלים בגלוי ובכלל לא ברור מה יקרה עם הזיכרון הזה בעוד דור או שנים. מה גם שהעולם מוביל את עצמו היום בביטחון לקראת שואה, אולי חמורה יותר מזו שאת זכרונה מנסים לשמר.
כלומר, הזיכרון לא הועיל וגם אין סכוי שיועיל כי לא באמת לומדים ממנו משהו. כי אין סיכוי ללמידה מועילה, להסקת מסקנות יישומיות מההיסטוריה, כאשר היא מתבססת על השכל האנושי בלבד. על כן אומרת התורה בפרשת השבוע, לי ולכל אחד ואחת מאתנו, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, זכור שההיסטוריה התחילה לפני הרבה יותר משבעים שנה ואפילו יותר ממאה ושבעים שנה.
בינו שנות דור ודור
זכירת העבר הרחוק יש בה תועלת גלויה לגמרי, באשר כבר רואים את הדברים בפרופורציה המאפשרת להסיק מסקנות אמיתיות, מה שאי-אפשר לומר על זכרונות קרובים יותר. שהרי לעתים קרובות לא ניתן לעמוד על מלוא התוצאות עד חלוף זמן רב. אבל זה רק על-פי השכל האנושי שאמנם הוא מוגבל כידוע, אבל גם הוא מחייב הישענות על זכרונות רחוקים יותר כנ"ל. הרבה מעבר לשכל האנושי, ישנו השכל של התורה, של החכמה האלקית המורה לנו לזכור את האירועים העתיקים מאד, שכן בהם מודגשת בפירוש יד ההשגחה העליונה, בהם מוצגת בפירוש ההתערבות האלקית בנעשה על הארץ. והרי רק מתוך התחשבות באותה השגחה, רק מתוך מודעות לעובדה שהקב"ה מכוון את כל המהלכים, ניתן להבין באמת את המתחולל בעולם בכלל וסביב עם ישראל בארץ ישראל בפרט.
זכרון רחוק לעתיד בהיר
דור ודור מזכיר דרדור כמו גלגול. את החלק הזה מפרש רש"י כקריאה להפנות מבט אל העתיד בביטחון שהקב"ה מנהל את כל העניינים לטובתנו. לפי זה אפשר להסיק כי רק כאשר זוכרים את העבר הרחוק, רק כאשר מקיימים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, אפשר לחיות בביטחון גמור שהעתיד יהיה טוב יותר, טוב מוחלט, כי זה מה שהקב"ה מייעד לנו. במלים אחרות, כדי למנוע הדרדרות, דור ודור, צריכים לקיים את ההוראה זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. כי מכל האירועים המסופרים בימות עולם, יצא עם ישראל בשלום. גם אם לפעמים חבול ומוכה, אבל שרד, שורד וישרוד לנצח.
זה לא משהו שניתן להבין בשכל אנושי, זה לא מהלך היסטורי טבעי, זה נס שמיוסד על אותם זכרונות, על זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם. הרי בכל יום, לפחות שלוש פעמים, אנחנו מזכירים בתפילה את אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב.
זכרון קרוב לעתיד מעורפל
והרי האבות האלה הם באמת זכרונות רחוקים, כמעט ארבעת אלפים שנה. אבל זה בדיוק העניין, ההתחלה שלנו היא לא בשיבת ציון המודרנית שהמניע לה היה הפוגרומים שקיבלו את הכינוי "סופות בנגב" ההתחלה שלנו מושרשת רחוק הרבה הרבה יותר, באברהם יצחק ויעקב ועוד קודם לכן כנ"ל. וכאשר מודעים לעובדה זו, כאשר אנחנו חיים את עובדת היותנו ממשיכיהם הישירים של האבות הקדושים, אנחנו יכולים להיות בטוחים לחלוטין כי העתיד יהיה טוב הרבה יותר, שהרי כך מבטיחה התורה, שמספרת לנו את אותם זכרונות וגם מציגה בפנינו את ההוראות שעלינו לקחת מהם.
אינני רוצה להתייחס לאפשרות השנייה, מה יקרה אם נתעלם חלילה מאותם זכרונות. זה כבר קרה פעמים רבות (מדי) במהלך ההיסטוריה שלנו ועתה הגיע הזמן שבין כך ובין כך נגיע אל העתיד הטוב.
לזכור שהחיים הם לא דמיון
וזה מה שאומרת לנו פרשת השבוע בהמשך, שאמנם נסבול צרות קשות ביותר אבל בסופו של דבר הקב"ה יעשה את העבודה עבורנו ויכה קשות באויבינו. אגב, לענ"ד הרעיון של האמריקנים להילחם במדמנה האיסלאמית בדרך בה בחרו לעשות זאת, ימיט עליהם צרות קשות ביותר. שכן בכל מקום בעולם, כולל כמובן באמריקה, יש סניפים, או לפחות אוהדים פעילים, של הרעיון האיסלאמי ולכן הם עלולים למצוא את עצמם נלחמים בתוך הבית.
ככה זה כשמתעקשים להלביש על המציאות רעיונות בלתי מציאותיים בעליל. ואנחנו הרי לא רחוקים מהם בהשקפת העולם, כולל בהתעקשות לחיות בדמיונות שווא ולטעון שהם המציאות. אצלנו זה מתבטא ביד רכה מדי כלפי האויבים מבית ואין להאריך בדבר המצער. אלא שאנחנו מובטחים מבורא עולם ומנהיגו שסוף-סוף יגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה, וזה יקרה בקרוב ממש.
זוכרים את העבר מבינים את העתיד
הנה מה שאומרת פרשת השבוע על מה שיקרה אחרי שנסבול קשות בגלות הממושכת. זה מתחיל בשבועה של הקב"ה: (מ) כִּי-אֶשָּׂא אֶל-שָׁמַיִם, יָדִי; וְאָמַרְתִּי, חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. הקב"ה נשבע לאבותינו והוא מתכוון לקיים את השבועה. וכדי לקיים אותה, הוא ינקום באויבינו שהם אויביו: [מא] אִם-שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי; אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי, וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. הוא מחדד כביכול את חרבו ומכה באויבים לפי מה שמגיע להם, ומדובר בהרבה דם שנשפך: (מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר; מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. והגויים כולם יזהו ויבינו שמדובר בנקמה שלוקח הקב"ה מהם על הרעות שעוללו לנו: (מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. זה מה שקורה כבר עכשיו לעינינו וזהו פירוש רש"י ל-בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר, שזכרון העבר מאפשר את הבנת העתיד.