אני זוכר הרמת כוסית של מפלגת הליכוד. האירוע היה בגני התערוכה בתל אביב. המקום המה מאנשים חשובים וחשובים יותר. עסקנים, פוליטיקאים בעבר ובהווה ועוד הרבה כאלו בפוטנציה. כולם מיהרו. עסקות נעשו, חשבונות נסגרו, וחשבונות חדשים נפתחו.
משום מה ההרגשה המלווה אותי היא אווירת שוק, אזור מלא נחשים בו צריך להזהר מכל הצדדים, של בריונים (פיזית או מילולית) ושל חברי כנופיה מורחבת. איני זוכר הרגשה עילאית של התעלות הנפש, רק בליל שיחות, שולחנות עמוסים דברי מאפה וסנדביצ'ים, והמון אנשים חשובים מאוד וחשובים עוד יותר.
כח. המון כח. כוח המרוכז בידים מועטות, וכל השאר נמשכים אליו כמו אל מגנט חזק מאד. צוותי טלוויזיה והתורים סביבם. לכל אחד מסר חשוב יותר לעם ישראל. מאפרות, דוברים, יועצים, וחברים מעודדים ומחזקים. הנה נכנס שר זה או אחר, וכולם כמו גל נוטים לשביל התקדמותו. ללחוץ ידים, לטפוח על השכם, להרגיש "חברות," "שייכות" וחשיבות עצמית.
דקות לאחר מכן נכסת שרה בצד השני בדיוק, והגל שט בעוז מצד אחד של האולם הענקי לצידו השני. הכל מתוזמן, הכל למען הרושם וההרגשה האישית הטובה.
הליכוד מפלגה גדולה, חזקה, אך כמו חבית כמעט ריקה המתגלגלת במורד רחוב, הרעש עצום והמהות כמעט ואינה. חודש תשרי משופע באירועים. גם כאן. מבקרים מהארץ. פתיחת סניף בנק. אומנים. פסטיבלים. יום יום ניתן להיות במקום אחר, מארוע לארוע. חלקם בבתים פרטיים מפוארים מאד, אחרים בבתי מלון מפוארים עוד יותר. השתיה זורמת, האוכל בשפע וכולם חוגגים.
רציתי לפיכך להזמינכם להרמת כוסית מיוחדת לשנת התשע"ה. הרמת כוסית אליה יתכנסו ויבואו אנשים פשוטים שעמלו כל השנה ולא ציפו לתודה או להכרה על פועליהם.
הייתה זו שנה מעניינת, אפילו קשה. בחמישים ימי לחימה של מבצע צוק איתן נהרגו 72 אזרחים וחיילים. לפני תחילת המבצע שלושה נערים נרצחו, רק בגלל שהם יהודים. במותם הם הצליחו ללכד ולאחד חלק גדול מעם ישראל, אך הנתק והקרע העצום והאיום בין ישראל לבין יהדות התפוצות נעשה ברי לעין. אלה נלחמים על קיומם, ואלה עובדי אלילים זרים (דוגמת "ליברליות מתקדמת," "פוסט ציונות," "חופש ביטוי" ועוד).
הנשיא פרס סיים את כהונתו (הוא עוד ממשיך לחלום, כמו באותו השיר "ברחובנו הצר" למילותיו של יורם טהרלב), והנשיא ריבלין הושבע כנשיא העשירי של מדינת ישראל. האנטישמיות התחזקה ועמה השנאה הגלויה לישראל וליהודים.
את הערב האחרון של השנה ביליתי באירוע שנאה נגד ישראל. האירוע אורגן על-ידי ארגון "קול יהודי לשלום," שכל הקשר בינו לביננו הוא הניצול הציני של כסות "אנחנו יהודים" לתקוף את מדינת ישראל בכדי להשמידה. מאה משונאינו האפקטיביים ביותר התכנסו להם לדון בסיכויי השלום, אך תורתם-אמונתם אחת היא: מדינה אחת בין הירדן לים, של תושביה האמיתיים, המקוריים, האותנטיים (ארמוז, ודי לחכימא ברמיזא: אין המדובר במדינת היהודים).
היה זה כינוס-גיוס, ומי שלא היה משוכנע בצדקת הדרך, הושפע והשתלהב גם הוא. כל שצריך היה הוא רשימת הצטרפות, ושורות שורות של מתגייסים חדורי רצון ואמונה יצטרפו לשורות דאעש. כך באמת היה - הרשימות היו בחלקו האחורי של החדר, והאנשים פשוט נהרו.
"אני כועס!" היה המוטיב של הערב, והמוביל בין הדוברים היה אחד מה"אחד עשר (מוסלמים-לוחמים) מארויין," אותם מוסלמים שמנעו מהשגריר אורן לדבר בפני קהל של מאות שבאו להאזין לו באוניברסיטת קליפורניה בארויין. הכעס העצור בקרבו היה עצום ורב כל כך, שדומה היה אותו בחור להר געש העומד להתפוצץ ולסחוף איתו את כל העומד בדרכו. אחסוך מכם את תאור כל פשעי ישראל והיהודים, ערב שלם של שטיפת מוח, שנים רבות של תסיסה. כיון שישראל כה אשמה, כל האמצעים מוצדקים, כל הדרכים תובלנה לפתרון הסופי המיוחל.
דאעש בקלבר סיטי, בלילה האחרון של שנת התשע"ד.
היה שם אחד משלנו, על הבמה. שאר הארגונים היהודים סרבו להשתתף, אך הוא הגיע. נזכרתי בדברי יעקב אל בניו (בראשית מ"ט:8-9): "יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך, ישתחוו לך בני אביך. גור אריה יהודה, מטרף בני עלית; כרע רבץ כאריה, וכלביא מי יקימנו."
גור אריה יהודה שם על הבמה, נתון להתקפות חוזרות ונשנות, אך הוא נראה שלו מבחוץ, עומד איתן, מגן על עמדותיו. רושם עמוק עד מאוד הוא הטביע בי. איתו אשמח ללכת באש ובמים. הוא ולא אחר, ואכן, היכן היו כל השאר? איפה הישראלים? היכן כל ה"מומחים" לענייני חרם ופעולה? מדוע הוא שם, בדד, על הבמה, מוקף אויבים מבית ומחוץ?
כיון שזה היה האירוע שסיכם עבורי את השנה, את הכוסית הראשונה אני מרים לאותו גור אריה יהודה - על אומץ הלב ועל העובדה שהוא פעל, הוא ולא אחר, הוא עבור כולנו.
השנה היוותה אתגר להרבה אנשים. שתי ידידות שלי נלחמות בסרטן השד, אך כלפי חוץ ממשיכות הן בשגרת החיים ולא אומרות מילה. החיים עבורן התהפכו, שום דבר אינו כפי שהיה וגם לא יהיה.
בנוסף לסכנה הממשית שסרטן השד מהווה לגוף כולו, אם יתפשט, הטיפולים נגדו קשים לנשים במיוחד. מדוע? שכן החיצוניות חשובה לכולם, אך אישה בלי שיער, או אישה שצריכה לעבור כריתת שד והיא לכאורה לא אותה אישה מושכת ויפה כפי שהייתה קודם, מרגישה פגועה עוד יותר. נוסף הממד הפסיכולוגי לממד הפיזיולוגי, ואיך מתמודדים?
הראו שתי הנשים את הדרך, בעוז הנובע הן מכוחות עצומים פנימיים והן מתמיכה בלתי מסויגת של הבעל, הילדים, ההורים והחברים. אותם מעגלי תמיכה שנסגרים בחיבוק חם ועז, המסרב להרפות, המנסה להקרין אנרגיה חיובית מבחוץ, להגן כמו אותה כיפת ברזל ולעשות עוד יותר: להמיס את אותו סרטן, כמו בקרן לייזר חזקה ואפקטיבית במיוחד, שיעלם כאילו לא היה.
ללא מרה שחורה
סרטן והטיפולים נגדו משאירים חותמם לכל החיים. יש את החיים "לפני" ואת החיים "אחרי." אך זו בדיוק הנקודה: זכיתם - ולפיכך זכינו - לחיים אחרי. לחיים עכשיו. למשפחה אוהבת, לחברים תומכים, ולמרות שאתן לא מספרות, ואינכן בוכות בפרהסיה, ואתן משתדלות עד מאוד לא לשקוע במרה שחורה ולא לשאול "למה דוקא אני," אתן מתמודדות שניה שניה, דקה אחר דקה, שעות שמצטרפות ליממות שנהפכות לשבועות והם לחודשים ולשנים. "יש עתיד!" למעשה - "יש הווה!" ואחריו יש גם המשך.
לפיכך את הכוסית השנייה ארים לכבודכן, לכבוד האומץ והעמידה במשימה, אחת מהאיומות ביותר איתן תצטרכנה להתמודד בימי חייכן. מי יתן שהשנה הבאה עלינו לטובה תהיה משופעת בבריאות טובה ובנצחונות קטנים.
להילחם למען המשפחה
לא רק בענייני בריאות כי אם גם בענייני זוגיות ישנם משברים. לחץ הולך ומצטבר, והנה נישואים של שנים מגיעים לשרטון, אותו צריך לצלוח, חייבים לעבור.
פעם נישואים היו לכל החיים, לטוב ולרע, בבריאות ובעתות מחלה. כך לפחות רואים בטלוויזיה בסרטים רומנטיים. כך גם בבתים של רבים מאתנו - הורי, לדוגמה, שחגגו באותה השנה שחלפה לה חמישים שנות נשואים (והם עוד יצאו מספר שנים לפני שהתחתנו).
כל התרבות שלנו השתנתה. פעם מכונית, רהיטים, ילדים, בעל או אישה היו לכל החיים. לא היו זורקים אותם בקלות כה רבה כמו בימינו. גם בחיתולים היו משתמשים שימוש חוזר. היום שום דבר לא נבנה או מיוצר להחזיק מעמד לאורך זמן. לא נעים, לא מריח טוב יותר, מתחיל לחרוק, וכו', מחליפים. זורקים את הישן ולוקחים חדש.
לכן, אדם שלאחר עשרים שנות נשואים נלחם על שלו - עבור אשתו וילדיו, עבורו עצמו - ראוי לציון. בהתמדה, בראש זקוף ובפנים המועדות קדימה, הוא צועד ואינו מתייאש. לא שמעתי תלונה או טרוניה מפיו, והמצב לא היה פשוט כלל ועיקר. גם המצב הכלכלי לא היה קל, וזה סיבך את הדברים עוד יותר.
איני יודע למה, אך שני זוגות שאני מכיר נמצאים היו באותו מצב ביש. כאן הבעל עושה מעל ומעבר להביא לשלום בית, להגן על מוסד הנישואין, על כל שעברו ביחד ועל העתיד ששיך להם ביחד, ושם האישה עושה מעל ומעבר, מחליקה וסולחת, עובדת בשתים או בשלוש עבודות בכדי להתמודד עם צרכי הבית והחובות שהצטברו. הילדים - לתפארת. ההורים - חוסכים מפיהם. עובדים עוד. ישנים פחות. עומלים. ומילה אחת לא תשמע מפיהם עד כמה קשה.
אני מהצד עומד ומסתכל, עומד ומתפעל, ואת שרואות עיני נחרט במוחי. כמו מדקרות, הדבר נצרב בעורי. ראו - יש עוד אנשים טובים בקרבנו. אנשים טובים מאד. אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים שנלחמים בכדי להציל את עולמם במקום להרים ידים, להתייאש או להאשים את הזולת.
החיים הם לא רק אותן נקודות נוחות ויופי, כי אם גם ההתמודדות עם אתגרים שלעיתים נראה שלא נוכל להתמודד איתם, מכשולים שנראה, לרגע, שלא נוכל לעבור.
עבור שתי המשפחות וארבעת הילדים מרים אני את הכוסית השלישית, שכן הם נהיו חזקים יותר והיוו דוגמה כה נדירה עבור כולנו.
זכיתי לעמוד מהצד ולצפות, איך אנשים טובים, אנשים פשוטים, מתמודדים עם החיים.
גור אריה יהודה. נשים לוחמות, אמיצות, מול מחלה ארורה. זוגות המסרבים להכשל ויעשו הכל בכדי להצליח, לצאת מהבוץ הטובעני המאיים עליהם. לפעמים הבעל שמשתדל יותר, לפעמים האישה היא אותו "צוק איתן."
אנשים פשוטים והחיים מולם.
שלוש כוסיות, שלוש פעמים "לחיים". לחיים, לשמחה ולששון, שהחיים יהיו קצת יותר עדינים אתנו, קצת יותר טובים אלינו.