במשך השנים נטען נגד המפלגות השמרניות והליכוד בראשן, בדבר אי-המשילות. שרים העדיפו לא להתעמת עם הממסד שהורכב מאנשים בעלי השקפת עולם לעומתית לרצון הבוחר. חלק אף התקרנפו ושינו עורם בטענה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. בעומק העניין שכנה תחושת נחיתות הערך של המחנה השמרני לעומת בני האלוהים משמאל רודפי השלום האינטלקטואלים וזוכי פרסים ושאר תארים שהעניקו לעצמם.
רק על-רקע זה אפשר להבין את חרפת התנהגותה של שרת המשפטים
ציפי לבני, בתו של קצין המבצעים המהולל של האצ"ל, איתן לבני, השוקדת כיום - בניגוד למוסר, להיגיון ולחוות הדעת המשפטיות - על מבצע צבאי לסגירת כלי תקשורת הנותן במה (כמעט לבד) גם להשקפת העולם שהייתה השקפתה ולבטח השקפת אביה, לפני שגילתה את האור בשמאל וכותרות מתחנפות ב"ידיעות".
גדעון סער שונה ממנה. כשר חינוך ושר פנים לא היסס ליישם את השקפת עולמו הפוליטית והאידיאולוגית. מתוך מגוון של נושאים, אציין כמה מרכזיים. הראשון - המאבק על לימודי האזרחות. הוא התעקש על כך שלימודי האזרחות אינם מנותקים מההיסטוריה הציונית וערכיה. סער הראה שאפשר לעמוד מול הממסד השמאלי הוותיק שהתרגל לכך שרק תפיסת הדמוקרטיה המצומצמת שלו קובעת.
ההישג השני, לטעמי גולת הכותרת שלו כשר חינוך, היה ההכרזה על אוניברסיטת אריאל, כמי שליווה את הנושא התוודעתי ללחצים האדירים (והמקוממים) נגד ההכרה באוניברסיטה השמינית. מבחינה היסטורית, זאת האוניברסיטה הראשונה שהוכרזה בזמן שלטון הליכוד אי-פעם. שוב, עמדתו של סער נוסחה בניגוד לממסד האקדמי המיושן ורוב התקשורת, שהסוו התנגדות פוליטית (אריאל!) בטעמים כלכליים וחינוכיים ושאר ירקות. בזמנו ראיתי בכך הכרזת עצמאות של המחנה הלאומי מִבַּקשת הלגיטימציה ארוכת השנים ממחנה השמאל.
בכהונתו כשר פנים סייע סער לעמוד בפרץ המסתננים ומהגרי העבודה. למרות ההסתה הנבזית כלפיו הוא לא התקפל. ציונות היא שיבת היהודים לציון, לא האפריקנים. פליטי חרב יקבלו מקלט אצלנו, אבל הם מעטים. רוב המסתננים הם מהגרי עבודה ואותם יש לשלוח לארצם.
נושא נוסף היה הכרת המדינה בלאום הארמי בקרב הנוצרים בישראל. עד לא מזמן התייחסו אליהם כחלק מהמגזר הערבי, ואילו הארמים התעקשו שהם אתנו בארץ מאות שנים לפני הכיבוש הערבי במאה השביעית. הם לא רואים עצמם חלק מהסכסוך ומבקשים לשרת בצה"ל ולהתערות בקרבנו. סער הבין את החשיבות ההיסטורית והפוליטית בקביעת מעמד לאומי נפרד לקבוצה הנאמנה הזאת.
ואחרון, המאבק על השבת בתל אביב ובכלל. גם פה ספג סער חרפות, אבל התעקש על צמצום המסחר בשבת. כן, דווקא בעיר העברית הראשונה. ואני יודע שלפחות חלק מהחילונים לא יאהבו את זה - אבל הפרהסיה הציבורית בשבת שייכת לכלל היהודים, לא רק לדתיים שביניהם.
