כבר ביום שלאחר פטירת הרב עובדיה יוסף כותבת סימה קדמון במוסף לשבת, ידיעות, כי "מותו עלול לגרום לפילוג שס או לפיצולה לחצרות" (11.10.2013, סימה קדמון: ללא יוסף). המאייר איתמר דאובה מיטיב לתאר את המצב באיור מוצלח של אריה דרעי ואלי ישי מחוברים ביניהם, שניהם בגלימת המרן הידועה, במשקפי השמש ובמגבעת שלו (עמ' 5). כשנה אח"כ, עם הקדמת הבחירות ע"י ר"ה בנימין נתניהו, חוזרת סימה קדמון לאותה זירה וצופה כי "הפילוג בשס עלול לעלות למפלגה בעתידה הפוליטי", והמאייר דאבה חוזר לאותו איור של דרעי וישי בתלבושת המרן, עם אותו מבט עוין אחד כלפי השני, אך הפעם כל אחד על גבי כרזה נפרדת, רמז לפילוג. (19.12.14 עמ' 4-5, סימה קדמון: שס מלהזכיר). "במלחמה היצרית בין המחנות על מורשת המרן צפויות עוד הפתעות", מבטיחה קדמון. אלו הפתעות? האם נחזור לאותן בחירות בהן נעשה שימוש ב"סגולות וברכות", קמעות ומים קדושים? קשה להאמין, אך זה קרה לא מזמן: בבחירות לכנסת ה- 11 (1984) לא צפו ששס תיקח אפילו מנדט אחד, וש"ס קיבלה 4. בבחירות לכנסת ב-1999 קיבלה שס 17 מנדטים. כבר בבחירות לממשלה ב-1996 בלטה תופעת השימוש ב"אמצעים מיסטיים" למטרת שכנוע פוליטי, בעיקר הקמיעות של הרב כדורי. שיאה של תופעה זו התבטא בבחירות לכנסת ב-1999, כאשר הקמפיין של שס התמקד באישיותם של המקובל כדורי והרב עובדיה יוסף. תמהיל השיווק של שס כלל קמיעות וסגולות - אסטרטגיה שהביאה לעלייה גדולה בכוחה של שס (17 מנדטים). ראוי לציין גם את השינוי שחל במסגור תופעות אלו בתקשורת: תופעות מיסטיות שמוסגרו בתחילה במוספים כ"קריוז", שודרגו בהמשך ומוסגרו במדורי החדשות והפוליטיקה כ"חדשות קשות", "עובדתיות" (hard news""), הראויות לניתוח ולפרשנות. כלומר, התקשורת נתנה לגיטימציה, לכאורה, לעיסוק בתופעות אלה. מה היה סוד הצלחתה של שס בבחירות 1996? מנחם רהט, עיתונאי מעריב, היה בין הראשונים שניתח לעומק את עליית כוחה של ש"ס לאחר הבחירות הכלליות ב-1996. ספרו שס, הרוח והכוח (רהט, 1998), נכתב בזמן מקביל להתרחשויות. רהט ראה ברב עובדיה יוסף את "המגנט ששאב מן הרחוב את גייסות המצביעים". והוא הוסיף: "נראה כי בבסיס הניצחון מונח הקמפיין המבריק שבמוקדו עמד הרב כדורי - מבצע הקמעות. כל הנימוקים וההסברים האחרים מתגמדים לעומת הפטנט המופלא הזה" (עמ' 346) . אמונה בקמעות, שדים ורוחות וכדו' מעוררת מחלוקת בקרב חוגים שונים ביהדות. חדירת המיסטיקה לתחום הפוליטי אומרת דרשני ואף מעוררת התנגדות חריפה. אבל פולחן קדושים וקברי צדיקים, הילולות ושימוש באמצעי הגנה מפני מזיקים הם חלק מתופעה תרבותית, אנושית, שמתקיימת בכל הדורות. כחלק מהצגת תופעות שונות ביהדות, מוצגת בבית התפוצות התערוכה "מזל וברכה", הבוחנת את המושגים אמונות טפלות, מיתוסים יהודיים ואוניברסאליים, ברכות, תפילות וסגולות, ומעלה גישות שונות להתייחסות אליהן: בין אמונה וקבלה, ייראה וסגידה לבין התייחסות של דחייה, התנגדות וביטול. במקום מרכזי בתערוכה מוצגת דמותו של מרן עובדיה יוסף, הרב הראשי, פוסק הלכה ומנהיגה הרוחני של שס. אולם האמן שוני ריבנאי חותך את פני הרב מעל קו העיניים (המשקפיים) ונותן לגלימה לדבר. רקמת הזהב בולטת על-רקע הבגד השחור כמו רצה להדגיש את סמל הסמכותיות של הרב ואת המעטה החיצוני המייצג אותו, אשר גם כיום שני מועמדים יוצאי שס תובעים לעצמם. את מקום האמונה והכבוד לקדושים ולרבנים מייצג האמן יוסף-ז'וזף דדון אשר העתיק הנה את קיר סלון בית אימו באופקים, על כל תמונות הקדושים והרבנים מכל הזרמים, מזרחים ואשכנזים, התלויות עליו, כולל הספה עליה שטיח מצויר ובו צבי בין הרים מושלגים... הציור של יאיר גרבוז מעלה בתודעה אמנות מצרית עתיקה, הירוגליפית, כפי שנמצאה בקברים מצריים. אולם מבט מעמיק יותר מגלה אמביוולנטיות וקשר בין העבר - העבדות במצרים, וההווה- השואה, שמתאחדים כאן לגוף אחד. בכותרת מן התורה, לכאורה, גרבוז כותב: "ויהי רהב כבד בארץ..". לא, אין זו שגיאת כתיב של האמן ('רהב' במקום 'רעב') אלא התרסה מכוונת: הרהב, היהירות, השחצנות הן בעוכרנו. פסל "בעל הברכה", הנראה כהכלאה של אדם וראש עגל זהב, מתנשא כשומר בפתח התצוגה (215X150X80 ס"מ). אסי משולם, חוקר תרבויות בעל תואר בארכיאולוגיה, מעלה אסוציאציה של דמות פאגנית בתרבויות קדומות, עולם של טקסים שמאניים על כל תשמישי הטומאה והטהרה המקובלים בתרבויות אלה. המיצב "לוכדי החלומות" של ריפאת חאטב עשוי מאנדלות בצבעי אדום, שחור, לבן, וכחול, ומייצג את עולמו הפנימי של האמן תושב יפו, הנע בין זהות ערבית וישראלית. מיצגים ועבודות נוספות של דגנית ברסט, נורית ירדן, גרי גולדשטיין ואחרים מאירים אספקטים נוספים בנושא מורכב זה.