את החתן והכלה אנו מברכים בשבע ברכות; אחת מהן היא: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם... ה' אלוהינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה השם משמח חתן עם הכלה.
אנו מסוגלים להבין מהו קול ששון, גם קול שמחה מצלצל מוכר, אך איזה קול מיוחד יש לחתן ולכלה, הרי אותו קול שיש לחתן בשבוע שלפני החתונה הוא הקול שיהיה לו בשבוע שלאחר החתונה, והוא אותו קול שיש לו בחתונה עצמה.
בפרשתנו "שמות" אנו נפגשים עם משה רבינו. לאחר שעזב את מדיין ויתרו חותנו, ויצא למצרים לגאול את העם, הוא לא מל את בניו מחשש שמא הדרך הארוכה והקשה שיעברו מיד לאחר הברית לא תטיב עמם ואף תזיק. ואכן כשהגיעו למלון בדרך היה משה צריך מיד למול את בניו, ומשלא עשה זאת הגיע המלאך בדמות נחש וביקש לאכול את בניו של משה.
אז קמה ציפורה אשתו לקחה אבן צור ומלה את בניה, ובכך הצילה אותם ואת משה. אז פונה ציפורה אל משה ואומרת לו: "וַתַּגַּע לרגליות אמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" (שמות ד, כו); ציפורה ומשה עברו כבר כמה שנים טובות ביחד, שבע הברכות כבר מזמן נגמרו, אבל ציפורה עדיין קוראת למשה 'חתן'. מדוע?
לו היינו יכולים לעקוב אחר החתן והכלה ביום החתונה או בשבוע שאחריו, ואולי אפילו גם בחודשיים הראשונים, היינו מאזינים לשיחותיהם המרתקות ובוודאי שהיינו מתמוגגים. כמה מחמאות, כמה אהבה, כמה רומנטיקה יש באוויר. זה הקול של החתן והכלה.
אך לאחר שמתרגלים כבר אחד לשנייה, באופן טבעי נכנסים לשגרה שוחקת וכתוצאה מכך הדיבור היפה והנעים הולך ונעלם. הפתרון להרגל השוחק הוא הרענון והחידוש של הקשר, לא לראות שום דבר כמובן מאליו, כל הזמן להתלהב מחדש. את זה ידעה ציפורה, ולכן גם לאחר שעבר זמן רב מיום חתונתם היא עומדת מול משה וקוראת לו 'חתן', שום דבר לא השתנה מאז שהתחתנו, אותו קול נעים וקסום שהיה לנו בערב הכלולות ימשיך וילווה אותנו עד הסוף באושר ובאהבה.