האישה היחידה, לעניות דעתי, שהתנ"ך מעיד עליה במפורש, שהיא אוהבת את האיש שלה, היא מיכל בת שאול: "ותאהב מיכל בת שאול את דוד" (שמואל א יח כ). אהבת מיכל לדוד מודגשת פעם נוספת: "וירא שאול ויידע כי ה' עם דוד, ומיכל בת שאול אהבתהו". דוד זוכה באהבתה והיא ניתנת לו לאישה. באהבתה אותו היא מסכנת את חייה ומצילה את חייו מהתנקשות. מיכל אשת דוד ופלטי בן ליש שומרים אמונים לדוד, הגם שאביה שאול מלך ישראל, נותן אותה לפלטי בן ליש. דוד שומר למיכל אמונים והוא מסרב להתמנות מלך על כל עם ישראל בטרם תושב לו מיכל אשתו. זהו סיפור אהבה נצחי.
האהבה הגדולה הזו בין מיכל לדוד, אין בה בכדי לסלק כל מכשול מן היחסים ביניהם: "והיה ארון ה' בא עיר דוד, ומיכל בת שאול
נשקפה בעד החלון, ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה',
ותבז לו בליבה" (שמואל ב ו, טז). מיכל נשקפה בעד החלון. זהו ביטוי חריג. "השקפה" היא התבוננות חודרת שיש בה ביקורתיות והתנשאות-מה. ההשקפה בעד החלון מבליטה את החיץ בינה לבין דוד, וזו גם הסתכלות מלמעלה למטה, הסתכלות מבחוץ, תוך הצבת קיר רגשי - Stonewalling. מיכל לא הניחה לדוד להיכנס לתוך הבית, תקפה אותו בביקורת נוקבת תוך התחלת שיח סוערת (קזוס בלי casus belli - מלטינית: עילה למלחמה), כשהיא יוצאת אליו החוצה תוך ביזויו והשפלתו בפני אחרים. מיכל לא מתאמצת במיוחד להתבונן בעין טובה בדוד. מופיעים פה מרכיבי הסיכון ביחידת הנישואין. זו למידה משמעותית עבורנו לדורות.
מיכל שהעדיפה את אהבת דוד על פני אביה, היא אישה חכמה ויפה עד מאוד, אמיצה, גיבורה, נאמנה, דעתנית, מיוחסת, מלכותית, בת מלך. מיכל הייתה מנחת תפילין, ולא מיחו בה חכמים. המדרש אף מסביר מדוע כינו אותה עגלה. גם כי הייתה חביבה על דוד, אך יותר מכך כי כמו העגלה הזו שאינה מקבלת עול על צווארה, כך מיכל לא קיבלה עול מאביה, אלא מקנטרת אותו. לבסוף, לא קיבלה עול מדוד אהובה אליו נישאה כאשתו הראשונה, אלא מקנטרת גם אותו. רק המחויבות האישית של כל אחד מהם לברית הנישואין ואהבתם הצילו את ברית הנישואין.
למיכל הדעתנית, המקפידה על מצווה קלה כחמורה, יש השקפת עולם ברורה וחדה. השקפתה, מבחינתה, היא ההשקפה הנכונה. מיכל באה מבית צנוע וקדוש. אמרו על בית אביה, שאול המלך, שלא נראה מהם לא עקב ולא אגודל מימיהם. זו צניעות לעילא ולעילא והקפדה על קדושה יתרה. מיכל אינה מקבלת את אופיו הספונטני של דוד. את ריקודו ואת רגשותיו ויצריו החמים והמתפרצים. מיכל דנה את דוד אהובה לכף חובה. התנהגותו נבחנת בעיניה ביכולת להשתלט על הרגשות והיצרים ולתחום אותם בתוך עבודה מאופקת, מחושבת ומסויגת. לבסוף, מיכל בזה לדתיותו ולמלכותו של דוד. מיכל רוצה שדוד יהיה דתי ומלכותי כמו בית שאול. כידוע לכולנו, מיכל אינה מצליחה לכלוא את רוחו של דוד. תקוותה לכפות את השקפתה על דוד, נגוזה. נהפוך הוא. דוד מתבצר עוד יותר בעמדותיו. הקשר הנפלא ביניהם נפגע במלים ציניות ופוגעניות, המכאיבות לכולנו: "ותאמר מה-נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני אימהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הרקים" (שמואל ב ו, כ). והתוצאה: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד, עד יום מותה" (שמואל ב ו כג).
בהיותי חניך במסלול הכשרה ליועצי נישואין, במסגרת איגוד י.נ.ר, ליועצי נישואין רבניים, למדתי את כתב העת 'כלים שלובים', היוצא לאור מטעם האיגוד. בגיליון 56, אלול תשרי חשוון תשע"ב/ג, למדתי מאמר מציל חיים ושמו 'התעללות רוחנית', מפרי עטן של ד"ר ניקול דהאן (Ph.D) והעובדת הסוציאלית ציפי לוי (MSW). המאמר מתאר תופעה שנקראת התעללות רוחנית. האלימות הרוחנית מוגדרת כניסיון לפגוע בעצמי הרוחני, בחיים הרוחניים, או ברווחה הרוחנית של הנפגע. היא יכולה לבוא בצורת הקנטה והקטנת הערך הרוחני של הנפגע, של אמונותיו או של עשייתו הרוחנית ועיסוקיו. עד כדי פגיעה בעשייתו הרוחנית של הנפגע, ואף גרימתו לעבור עבירה רוחנית. אלימות רוחנית כזו, הניכרת כדפוס מכוון, חוזר ונשנה, היוצר תהליך ממושך לאורך זמן, הפוגע באחר, עשויה להתפתח להתעללות רוחנית. בחוויית הנפגע/ת מאלימות רוחנית, מופיעים כמה סוגים של אלימות בד-בבד, כגון: אלימות מילולית. אלימות רגשית. אלימות אינטימית.
אלימות רוחנית אינה תופעה המוגבלת לזוגיות בקונפליקט. אלימות רוחנית מתגלה גם בין בני משפחה, בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בתוך ובין קבוצות בחברה האנושית, בין זרמים רוחניים ודתיים, בין דתות, בין אידיאולוגיות, בשדה המערכה הציבורית, הלאומית והבינלאומית. לרוב, אין הבעיה בתרבות, בדת, באידיאולוגיה. הבעיה הינה התנהגות האדם האלים במסגרתה. ההסברים לתופעת האלימות הרוחנית יכולים להיות: אלימות מובנית, מולדת ו/או נרכשת, חינוך סגור ואחיד, שיח ציבורי אלים ולא סובלני, הפרעות נפשיות כגון: גאווה. יהירות. אנוכיות.
נרקיסיזם. שחזור פגיעה דומה בעבר, או תסכולים והצורך לרמוס את האחר כדי לקבל עוצמה מדומה. אלה הן כולן התנהגויות שעלולות להיות מוסוות, אולי כצדקות ואידיאליסטיות של הפוגע/ת, או כחוסר צדקות וחוסר אמביציה של הנפגע/ת, ומשום כך נמנעת התבוננות ביקורתית. זו אינה צדקות ואידיאליסטיות כמובן, אלא אלימות מזיקה ומסוכנת, שלפעמים קשה מאוד לדבר עליה ולהפנות כנגדה אצבע. עלינו לזהות את האלימות הרוחנית הזו, ולטפל בה כראוי. בבחירת בני זוג, בבחירת מנהיגים חברתיים, פוליטיים, מדיניים, לאומיים, דתיים, עלינו לזהות אלימות רוחנית ולמנוע אותה, להתנגד לה, לטפל בה. אסור לנו לתמוך בה ולאפשר לה להפוך למגיפה שעושה את חיינו לגיהינום. נאמר לא! לאלימות רוחנית ולכל אלימות.
הטיפול המקצועי הפרטני, הזוגי, והמשפחתי בתחום אלימות רוחנית, מלבד זיהויה, הוא קודם לכל לתקף טוב יותר את החוויה ואת סבל הנפגעים. לעצם התיקוף של החוויה אפקט מרפא. לאחר התיקוף, כחלק ממערך התמודדות יעילה עם ההתעללות, ניתן להעצים את הנפגעים במישור הרוחני, במטרה למזער את ההשפעה השלילית של הדיכוי הרוחני שאותם נפגעים חוו. עלינו להיות מודעים יותר לעובדה שרוחניות יכולה להיות מקור לסיפוק ולהתפתחות, אבל גם לפגיעות ולסכנת חיים. מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם (הושע, יד, י).
עלינו להוקיר תודה גדולה ועצומה לתנ"ך הקדוש של עם ישראל, ולחכמינו הקדושים זיכרונם לברכה, שלא הסתירו את פגמי גדולי וגדולות עמנו, חשפו אותם ולימדונו מוסר השכל. עלינו להוקיר תודה גדולה למחקר המדעי ולמקצועות הטיפוליים, אשר מסייעים בידינו לאתר טוב יותר, את אזורי המשגה והסיכון בחיינו, ולטפל בהם היטב. תודה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותנו לחשוף ולגלות אלימות זו, לטפל בה ולמזער את נזקיה ולהצביע עליה. מהי התרופה לנפש הטרופה מאלימות וטרור: על כל פשעים תכסה אהבה. איזו היא אהבה? אהבה בשלה שאינה תלויה בדבר. אהבה שמכילה ומקבלת את הזולת. אהבה שמקדמת ומעצימה את הזולת להגשים את אישיותו הרוחנית האמיתית כפי מהותו. זו אהבת אלוהים. נתפלל ונשתדל שנזכה אנו, כבני אדם, לאהוב איש את רעהו כפי שאלוהים אוהב כל אחד ואחת מאיתנו.