בעבר, חיילים ומפקדים היו מגיעים למילואים בגלל החבר'ה.
בגלל ההערכה, התפקיד, ההגשמה העצמית, החברויות הישנות והחדשות, ההווי, משחקי המלחמה, הבריחה מהבית/אישה, מקום עבודה מציק, חופשה בחינם הכוללת ROOM& BOARD, הדחקה, הקרבה, לפני נישואין, לקראת/אמצע/אחרי משבר ועוד סיבות.
מי שהגיע ליחידה שלו, במיוחד יחידות לוחמות, מצא חבר'ה טובים, הוואי ומקום "מקלט" ממלחמות הבית, מעין הינתקות.
מי שזכה לכך מקרב המפקדים היו, פקודים של מפקדי מילואים.
ה"צרות" החלו כשהיו המילואים נשארים פתאום חסרי הגנה, כשהיו צריכים להתעמת ישירות אל מול הקבע.
מפקדים מילואימניקים שנאלצו פתאום לפעול עפ"י הוראות הקבע, הבלתי הגיוניות לעתים, בלתי הוגנות, ובאמצעים חסרים, הרגישו מקופחים ו"חשופים בצריח" וזה יצר אנטגוניזם שהלך וחלחל אל כל יחידות המילואים עד כדי הרגשה כי יש בארץ 2 צבאות.
צבא הקבע וצבא המילואים. הסדיר לא "נספר", יען כי בסדיר יש את חסרי ה"פרוטקציה" בד"כ צבע מוקה ולא אשכנזים, ומולם את בניהם של הכאלו "אליטה" (יחידות העידית, לפעמים חסרי עמוד שדרה שהם בניהם של חסרי החוליות).
באנדרלמוסיה הכללית השוררת כעת בארץ, כשהאזרח מרגיש לא מוגן (הגנה משטרתית), המפלגה שהקימה את המדינה קרסה, וגדולה אחרת שהולכת ודועכת, מרגישים אנשי המילואים כמי שתרמו הכי הרבה לבנין הארץ, לחוסנה וביטחונה, ובזמן שהיו עסוקים, פעלו אנשים קטנים בשקט ובצינעה למען ביסוס מעמדם, בפקידות הבכירה, במפעלי המדינה, בוועדות ווועדים, מפלגות וג'ובים, וגזלו את הקופה הציבורית, רמסו את זכויות הפרט והחוק.
מעושי העוולה, לא נעדרה ידם של שופטים (גם בעליון), תקשורת (גם בכירים), אנשי אקדמיה, (95% מהמוסדות, מוסדות ציבור ממומנים מכספי המדינה), אגודות ספורט מכספי המדינה, בנקים בבעלות המדינה וכמובן ידידנו, אנשי הקבע – הארגון הגדול בארץ ובו השחיתות הגדולה מכולם, ללא ביקורת, ללא בקרה, רק כאלו רק למראית עין, ללא יד מכוונת ללא מיצוי הליכים.
קצינים בכירים למדו את תרבות הניהול בצה"ל, בהעמידם בחזית הציבור (מלחמות כבר אין, לכן באופן עקרוני גם אין זכות קיום לצבא בגודל הקיים), דרגות נמוכות ע"מ לספוג ריקושטים, "אשמת הש"ג", וביודעם כי בתוך שנתיים ניתן ל"מוסס" את רוב הפאשלות הצה"ליות.