קשה לכתוב פובליציסטיקה שקולה, שכלתנית, לנוכח שביתת המרצים שהסתיימה. היצר הראשוני, הטוקבקיסטי, הוא להתפרץ לאתר החדשות הראשון שנקרה בדרכך ולשגר משהו כמו "תדחפו את ההסכם שלכם לתח...!!!".
השביתה התמשכה להנאת שני הצדדים, כל עוד היחידים שנפגעו ממנה היו הסטודנטים. סיומה המתוזמן מקומם לא פחות מעצם קיומה - הצדדים בחרו - כן, בחרו לסיים את השביתה רק משרבץ לפתחם הנזק הכלכלי הכרוך בביטול הסמסטר. לא היה די בפגיעה האנושה, המתמשכת בסטודנטים - זו לא היוותה עבורם זרז יעיל דיו לסיום הסכסוך - דמם של הסטודנטים הותר, ונדמה כי השביתה מלמדת יותר מכל על אפסותם בחברה הישראלית.
אז איך מספיקים בלילה אחד מה שלא הספיקו ב-89 ימים? לעופר עיני הפתרונים. אבל למי אכפת? הרי "ההסכם הוא הישג חסר תקדים", עולז הכהן, ו"מדובר בהסכם חשוב ואחראי" מתהדר בר-און. ומי שציפה מהמרצים למעשה שמשון, כזה שיביא לביטול הסמסטר ויגבה מהם מחיר, התבדה. שמשון המרצה לא פראייר - מפיל את עמודי האקדמיה ורגע לפני הקריסה אץ רץ לחתום על הסכם ולהצטלם עם הפלישתים. לסטודנטים הוא מניח להיקבר תחת ההריסות.
ועוד משהו על התנהלות ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות - אתר ויקימילון מגדיר "אולטימטום" כ"התראה אחרונה למילוי או הסכמה לתנאים כלשהם, מלווה באיום על תוצאת אי-הסכמה". לא אחרונה ולא איום - ראשי האוניברסיטאות רוקנו את המונח "אולטימטום" מתוכן - הם הציבו אולטימטום ועוד אולטימטום ועוד אולטימטום. הם ידעו היטב מה ההשלכות של מימוש איומיהם.
וכך, בתזמון מושלם, עוצר נשימה, מסתיימת לה שביתת המרצים, עם מקסימום נזק לסטודנט ומינימום נזק לכל השאר. צחקנו, נהננו - הצלנו את היום. ממש כמו בג'יימס בונד.