רבות מדובר בימים האחרונים על סחרירים ("ספינים") כאלו ואחרים, אשר נועדו - לקראת פרסום דוח וינוגרד - להעביר אחריות מן הדרג המדיני לדרג הצבאי. אך ה"ספין" המסחרר ביותר הוא עצם הדיון בשאלה אם הממשלה והעומד בראשה צריכים להתפטר לנוכח הממצאים הצפויים. זאת משום, שהנעת השיח הציבורי סביב המחדלים בניהול-הלחימה ותו לא, משכיחה מדעת-הקהל את הפקרת-העורף במלחמה האחרונה.
שיכחון זה של הפקרת-העורף מאפשר לממשלה לצמצם את הדיון הציבורי לתחום כישלונה בניהול-הלחימה בלבד, בלי לתת את הדין הציבורי גם על הפקרתם של מיליון וחצי אזרחים במשך שבועות ארוכים. איש אינו תובע את עלבונם של הנכים, הקשישים, העולים והילדים שלא זכו לטיפול נאות במלחמה: אולמרט כבר הודיע, שתהיינה אשר תהיינה מסקנות הדוח - הוא בכל מקרה יאחז בקרנות כסאו; ברק יתלבט "מה טוב למדינה" [ולמפלגת העבודה] לפחות עד "המבצע הגדול המתוכנן בעזה"; ורק דמי אחינו ההרוגים בחזית העורף זועקים אלינו מן האדמה.
שיחת-היום ביישובי-הצפון היא אודות השכחת הפקרתו של העורף כסיבה, שדי רק בה כדי לפטור אותנו מעונשה של ממשלה זאת ולהחליפה בבחירות חדשות. אנו, תושבי-הצפון, מרגישים ששכחו אותנו פעמיים: בפעם הראשונה - במלחמה; ובפעם השנייה - כש"לא סופרים אותנו" בהסקת-המסקנות ובהפקת-הלקחים. לאף אחד "לא מזיז" שמיליון וחצי תושבים ישבו חודש וחצי מתחת לאדמה או הפכו פליטים בארצם שלהם. ואנו שואלים: אם על כך אין מפילים ממשלה - אז על מה?!
הדיון הציבורי באחריותם הכוללת של ראש-הממשלה ושל שריו לכשלים בטיפול בעורף התמסמס בציפייה למסקנותיה של ועדת וינוגרד. אולם אפילו הייתה הוועדה מחווה דעתה שאולמרט הוא מצביא גדול ולבני היא מדינאית דגולה - עדיין עליהם לפנות את במת ההיסטוריה בשל כישלונם המהדהד בעורף. אצלנו בצפון, עדיין מהדהדת אמירתה של שרת-החינוך אחרי שבועות ארוכים של חוסר-אונים, שאם המלחמה תגלוש לשנת-הלימודים "אנו ערוכים ללמד במקלטים". מיליון וחצי אזרחים אינם יכולים לשכוח את אטימותה של ממשלה זאת, אפילו אם ירצו כך מאוד.
על-רקע זה קמה התארגנות צעק"ה (צעירי קו האש), וכשמה כן מטרתה: להקים קול צעקה ציבורית, שתזכיר לכולם שלו רק בשל הכישלון של הממסד הממשלתי האזרחי בטיפול בעורף - הממשלה הזאת צריכה להתחלף, ויפה מלחמה אחת קודם. למרות שבהתארגנות שלנו פעילים אנשים שהצביעו למפלגות שונות, בטח יפטירו לעברנו בקרוב את נוסחת-הפלא: "הם ליכודניקים". תשובתי פשוטה: אף אחד לא שאל אותי באיזו מפלגה אני פעיל כשטיל פגע במשרד של אבי; או כשקראו לי למילואים של חודש וחצי; או כשסבי וסבתי שיחיו הפכו, שוב, לפליטים - הפעם בארצם שלהם. בשביל נסראללה כולנו "האויב הציוני"; ובשביל אולמרט, ברק ולבני - כולנו בחזקת עדר, שבאמצעות הפרדת הדיון בין הפקרת-העורף לבין הכישלון בניהול-הלחימה, אפשר לסמא עדר זה ולהובילו בשלווה עד סוף הכהונה.