אולמרט כסימפטום

פגיעה בחופש הביטוי

הסוציולוג פייר בורדייה בחן את הדמיון הרב בין מהדורות החדשות השונות בערוצים המסחריים בצרפת. כאשר הכוח המרכזי לעיצוב דעת קהל עובר מרשות הממשלה אל שוק שבו התחרות חופשית - גובר בערוצי הטלוויזיה משקל החשש ממחדל אי פרסום ידיעה, על פני הרצון לפרסם בלעדית. חשיפת תחקיר בלעדי ומביך לממשלה תגביר אומנם את אחוזי הצפייה, אך עלולה לצמצם בפני הערוץ את הזרמת הידיעות מהממשלה, אותם אייטמים זהים המרכיבים חלק נכבד מכל מהדורה ושאי הכללתם מבריחה צופים. כלומר, היינו מצפים מפריחת חופש העיתונות לשפע דעות וקווי מערכת המייצגים את הוויכוח הקיים בחברה, אך במקום זאת גובר הקונפרמיזם וההיסתופפות סביב סדר יום משותף, והחמור מכל - התלות בספק המידע המרכזי, קברניט האוניה. אין עלינו כמובן הכרח לחזור לעיתונאות מפלגתית בכדי לרפא חולי זה.

אטומיזציה חברתית

לאחר מלחמת העולם השנייה נפתח דור הסוציאל דמוקרטיות, בסוף שנות השבעים נפתח דור הקפיטליזם. אנו כנראה מצויים בשיאו של טיפוח האינדיווידואליזם, השחיקה בתודעה הקבוצתית-מוסרית והסולידריות, פגיעה בערכים הומניסטים ולאומיים. האדם אינו שואב עוד את זהותו מחברותו בקבוצות ואף סולד מכך. הוא צומצם לחלקיק, אטום, שסך חלקיו המרחפים באקראיות יוצרים את החברה. אטומיזציה חברתית מעלה את כוחם של היחידים אשר למרות הלחצים החיצוניים נשארים חבוקים, ובעיקר את אלו המחזיקים בידם משאבים ועמדות ההשפעה. בעבר הייתה דרושה לממשלה תמיכה רחבה של ארגונים המקפלים בתוכם מאות אלפי תומכים פעילים, היכולים להתאגד רק סביב רעיונות סדורים. כיום דרושה רק קבוצה בת כמה עשרות אנשי מפתח, המתאגדת סביב רעיון מדיני וכלכלי פשוט במקרה הטוב, ולעזאזל כל היתר. כלומר, הולך ומצטמצם הצורך לשפר את חיי האזרח, גובר ההכרח להטיב עם יחידים בעלי השפעה, והתנאי היחיד הוא נאמנותם. זהו הגזר, חמור מכך - יש גם מקל. המאבק כבר אינו רעיוני אלא ממשי. חזרה לחברת העובדים אינה כמובן התרופה המוצעת. גאונותו של אולמרט, לא פחות, היא בהבנת התהליכים המחלחלים בנו מאז שנות השבעים, עת החלה פריצתו. הבנתו את התזוזה במוקדי הכוח בחברה הישראלית, האיסוף והמינוי השיטתי של חברים בעמדות השפעה חדשות, הבנתו החדה את חוקי המשחק המשתנים, את הקווים הדקים של המותר והאסור, הם שהביאו אותו לשלטון. אולמרט הוא סמל למחלתנו החברתית הזקוקה בדחיפות לחשיפה מדויקת, והבראה מלאה.