חבר הקונגרס האמריקני דליי קיבל מאחד הסטודנטים מכתב כזה: "אני פניתי לאלוהים בשאלה, איך יכולת להרשות שתלמידים בבית ספר(!) יירו בתלמידים אחרים? האלוהים ענה דרך האינטרנט: אני רציתי להתערב, אבל לא נתנו לי להיכנס לבית הספר."
מר תומס דליי סיפר על כך בנאומו אל חברי הקונגרס האחרים אודות עשרת הדיברות, עקב ההצעה לתלותם בבתי הספר האמריקניים ומקומות ציבוריים שבהם מבקרים הילדים.
מורין דאוד כתבה בניו-יורק טיימס: "לוחות הברית בוודאי נפלאים כמדריך לחיים, ברם מאז, זמן רב לפני הספירה שלנו, כאשר ירד עמם משה אל מרגלותיו של הר סיני, מעולם לא הייתה בהם כל תועלת והם מעולם לא מנעו אלימות. יתרה מכך, ברגע שנכתבו, אוהדי עגל הזהב הקימו מרד והתרחשה שפיכות דמים גדולה."
דבריה של העיתונאית מניו-יורק טיימס מאשרים את הטענה, שזהו אחד הנושאים החשובים בעולם ושכולנו לעולם לא נצליח להימנע מדיון בשאלה האם נחוצים לוחות הברית ואם כן, מה השימוש הנכון בהם.
אולי הם היו נחוצים רחוק בעבר, אך התיישנו?
אולי הם נחוצים גם כיום, אך לא לכולם?
אולי הם נחוצים לכולם, אך רק בנסיבות מסוימות?
אולי אנחנו לא היינו מדברים על כך היום, אלמלא זרם הדואר האלקטרוני, שהגיע מאת קוראי "ניו-יורק טיימס" בתגובה למאמרה של הגברת דאוד. אני מבין, שרבים יחלקו על דעתי, אך אני משוכנע, שזאת אחת השאלות המרכזיות של ההוויה שלנו. אחדים, כמו מורין דאוד סוברים שבלוחות הברית אין כל תועלת, אחרים חושבים שתועלת ישנה והיא רבה מאוד, אך בתנאי שלאלוהים תהיה גישה לבתי הספר, הקבוצה השלישית טוענת, שלא זו בלבד שאין תועלת, הם גורמים נזק גדול, כי הם מרמים את האנשים על-ידי שתילה בנפשותיהם תקוות-שווא לבואם הקרוב של שלום אמת, מלכות המשיח ועוד נסים כאלה.
השיעור האיום ביותר הוא שיעור ההיסטוריה והרי אין לה דברים טובים ומוסריים לספר עליהם. רק רצף של קרבות, יריות, פיצוצים והררים של גופי אדם מבותרים וראשים ערופים. זה קרה כשנוצרים אדוקים אסרו מלחמה על נוצרים אחרים, אדוקים עוד יותר, מאמינים עוד יותר בדוגמה הנוצרית.
בכל בתי הספר בכל הארצות של הציביליזציה הנפלאה שלנו, שאת הנורמות שלה אנחנו מנסים לדחוף בכל מקום היכן שהם עדיין לא קיבלו את ההכרה הראויה, אפילו היה ועשרת הדיברות תלויים על הקיר, הם תלויים עקום ורק על מסמר אחד. היכן ראיתם מורה להיסטוריה או סוציולוגיה, פסיכולוגיה או סקסולוגיה (יש גם מקצוע כזה לתלמידי היסודי), המסמיך את דבריו על הסעיפים מסיני.
"המוסר אינו יכול להסתפק במחוות", כתבה מורין דאוד וכוונתה היא שנחוצה פעולה, האמצעים נקוטים, האיסורים והפקודות נקבעים. במבט ראשון הכל נכון, אך למעשה זה אומר שתמיד ובכל מקום, האנשים ששאפו להשליט סדר, השתמשו בחרב ורובה. בתקופה האחרונה קיימים אמצעים יעילים יותר של החינוך להמונים, שהצבאות והעמים פונים אליהם על כל צעד ושעל.
יש בדיחה ישנה ומזוקנת על היהודי, שמדי יום מתחנן לאלוהים שישלח לו זכייה גדולה בלוטו כי אין לו אוכל לילדים. האלוהים, שכבר מאס בנדנודיו, צועק לו מהשמיים: "שלימזל, עשה לפחות צעד אחד לקראתי וקנה לפחות כרטיס לוטו אחד!"
מה אנחנו מצפים מהאלוהים, אם כל צעדינו מופנים בכיוון ההפוך מזה שאנחנו רוצים שיובילו אותנו? בירות העולם שלנו מקושטות בקשתות הניצחון ואנדרטאות, הרחובות היפים ביותר שלנו נקראים על שמות המצביאים, או במילים אחרות על שמות רוצחים סדרתיים, החגיגות המזהירות ביותר שלנו מוקדשות ל"ניצחונות", כלומר לריקודי שמחה על חורבותיו של האויב המובס. יצירות האמנות הגדולות ביותר, או לפחות הפופולריות ביותר, מוקדשות למעשי רצח.
הגבלת פולחן הכוח
לפני 4,000 שנה, אולי האלוהים בכבודו ובעצמו או אולי היה זה האדם היחיד בהיסטוריה, שאף אחד אינו מערער על גאונותו, עלה ההרה, הביט לצדדים וראה שבעולם הפגני שורר פולחן הכוח וצריך לעשות משהו בעניין הזה. הוא, כלומר העליון או נביאו משה רבנו, או אוי הם יחדיו, חיבר (חיבורו) אוסף חוקים לכל הזמנים. מהותם מתרכזת למעשה בהגבלת פולחן הכוח.
ניתן לפרש את הסעיף הראשון כך: למען הסדר בעולם וכדי שהאנשים לא יתרוצצו בין סמכויות וערכאות, האחד יהי האחד ושאף אחד לא יוכל לומר שהוא גבוה וחזק יותר.
הסעיף השני: אל לכם להרשות לאיש להתרומם מעל הכלל עד כדי כך, שהערצתו תהפוך לפולחן, כי אם זה יקרה, סופו יהיה פולחן הכוח (פולחן הכוח הוא מוות).
ובהמשך, בין אם מדובר באיסור לרצוח, או באיסור לגנוב רכוש או באיסור הניאוף, הכוונה היא אחת: הכוח הוא כלי מופלא כדי לעשות טוב, אך אין לו כל זכות לכופף את מי שחלש יותר. סעיף החובה לכבד את ההורים. למעשה, מדובר בכך, שאבא מזדקן והילדים צוברים כוח. זו השלב, שדרוש כוח כדי לתמוך בזקנים ולא כדי להעיף אותם מהבית.
חזרנו לאותה נקודה
כשהחוקים האלה הוצעו לעובדי האלילים, אז - "אלה דברי הבל!" הזדעקו אוהדי הכוח ואסרו בתוקף לתלות פוסטרים ולוחות תצוגה עם הסעיפים האלה. אם ניקח בחשבון את חוסר ההתפתחות המשווע של אנשי התקופה, היה הדבר טבעי לחלוטין. הילדים חייבים להתחנך על המופת של מלך ספרטה לאוניד, מלך פרס כורש, מלך מקדוניה אלכסנדר, קיסר רומי יוליאוס וכן הלאה, כולל הבנדיטים, הרוצחים ושודדי הדרכים כגון שארל הגדול, נפוליון בונפרטה, סטפן רזין, אלכסנדר סובורוב וכד' - זה היה סגנון החינוך הפטריוטי בכל הזמנים ובכל המדינות.
שוו בנפשכם ילד טוב וחכם, שבכיתה ו' של בית הספר המוסקבאי המורה מספר לו על ניצחונותיו המזהירים של סובורוב בצפון איטליה (איך הוא בכלל הגיע לשם?) ואף מציג בפניו תמונות שמן נהדרות על הנושא. לאחר מכן הוריו עוברים לגור בפריז, שם בכיתה ז' מספר לו המורה על ניצחונותיו המזהירים של נפוליון בצפון איטליה ויהיה זה מזל אם לקראת כיתה ח' הילד לא ימצא את עצמו במילנו או טורינו. וזה עוד במדינות הנוצריות, שעד היום לפחות באופן פורמלי לא הורידו את עשר הדיברות מהקירות. אומנם התנהגו כעובדי אלילים, אבל לפחות נשארה התקווה.
אך כאשר במדינות המתקדמות והמפותחות ביותר, הרואות את עצמן כבעלות הסטנדרטים הנעלים ביותר של המוסר בן-זמננו, מוכרז איסור על עשרת הדיברות בבתי הספר, אפשר לומר שהמעגל נסגר; אנחנו חזרנו לאותה הנקודה, שבה היינו לפני 4,000 שנה.
אם אנחנו מתכחשים לעשרת הדיברות, כמוט המרכזי היחיד והעמיד בפני שיני הזמן, של החינוך למוסר, אז אנא הראו לי לכל הפחות, איזה מסמך חלופי אנחנו נציע. יתרה מכך, האם אפשרי בכלל ליצור טקסט חלופי למסמך לוחות הברית, אשר יהיה כה אוניברסלי וסמכותי, שניתן יהיה להציעו לאוכלוסיית כדור הארץ?
ניסיון מעין זה, אם אתם זוכרים, נעשה פעם וזה היה "הקוד המוסרי של בונה הקומוניזם". הטקסט היה מעט ארוך מדי, אך די איכותי. היכן הוא ומי זוכר אותו? אם תציעו עוד אחד, הוא יושלך לאותו סל המיחזור.
המסקנה פשוטה: אין ולא יכולה להיות חלופה לעשרת הדיברות. אנחנו גירשנו אותם מבית הספר ומהחיים והיכן שהטקסט הזה עדיין תלוי על הקיר, סעיפיו אינם זוכים לפרושים, לא מוקדשים להם שיעורים והרצאות והטקסט עצמו אינו מקודש. רק הטקסט שמקבל את סמכות הקדושה עשוי לצבור כוח של השפעה מוסרית. אחרת אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מקבלים.