השבוע פורסמו נתוני סקר ההכנסות השנתי של ישראל. הפערים בין העשירון העליון לבין התחתון ממשיכים לגדול - זה לא מפתיע אף אחד. כולנו ערים לכך שבמדינת ישראל הפער בין עני לעשיר הולך וגדל בצעדי ענק. התחושה הרווחת, שכעת מעוגנת שוב גם בנתונים רשמיים, היא שהעשירים מתעשרים והעניים הופכים לעניים יותר.
ההפתעה האמיתית בנתונים שפורסמו נעוצה בכך שפערי השכר בין נשים לגברים לא הצטמצמו כלל בחמש השנים האחרונות. הקידמה והשוויון פוסחים על שוק העבודה. הפתעה?
ההכנסה לשעת עבודה של גבר גבוהה ב-20% מזו של אישה, ההכנסה החודשית של גבר שכיר גבוהה ב-58% מזו של אישה שכירה.
גם בשעות העבודה אפשר למצוא הבדל - יותר גברים עובדים יותר שעות, כמעט 49 שעות בממוצע שבועי לעומת נשים: כמעט 36 שעות בממוצע שבועי. גם אם תגידו שבכך נעוץ ההבדל בשכר החודשי, איך אפשר להסביר את הפער בשכר לשעת עבודה?
האמת אינה מצויה דווקא בהכנסה הממוצעת אלא בהשוואה בין גברים ונשים העובדים באותם תפקידים ומקצועות, הפער מתחיל בדרגות הגבוהות ומתרחב בדרגות הנמוכות.
מעט מבין המנהלים במשק הן נשים, שכרם של הגברים המנהלים גבוה ב-52.6% מזה של הנשים המנהלות. לצד ההשפלה שבקבלת שכר נמוך בהרבה מעמיתיה הגברים צריכה האישה המנהלת לספוג עוד השפלות וטענות - נשים בדרגים גבוהים מצופות להעסיק בעיקר גברים, להשתמש בשפה גברית ובדרך התנהלות גברית. המנהלת חשופה לשיח "חדרי הלבשה" שנשמע גם סביב שולחן הדיונים. רובן גם נוהגות לוותר על סממנים נשיים בלבוש ובמראה כדי לזכות ליחס רציני. לכאורה, יכולות הנשים המנהלות לסייע להקטנת הפער, לדבר בשמן של הנשים האחרות בארגון, לבחור ולקדם דווקא נשים, לכאורה.
הקושי של נשים מנהלות לקדם נשים ולפעול לטובת נשים מתבטא באופן מיוחד דווקא במערכת החינוך. שם רוב העובדים הן עובדות, רוב המנהלים הם גברים. נשים שיקדמו נשים ימצאו עצמן מתמודדות אל מול הנשים שקודמו ולכן הן מעדיפות שלא לסייע. המערכת הטמיעה שיטה בה נותנים קידום פה ושם לנשים אבל משאירים את הקידום תחת ענן חוסר ודאות מתמיד וכך מבטיחים המשך האפליה. יתר על כן, הנשים במערכת החינוך, בהן נתקלים הבנים והבנות שלנו במהלך שנות עיצוב התודעה שלהם, הפנימו את האפליה עד כדי כך שלמרות שהן מהוות רוב גדול אם לא מוחלט בין המורים הן בוחרות בגברים לייצג אותן בשני ארגוני העובדים של ההוראה. מה מבינים הילדים מההתנהלות הזו? מהו המסר שעובר אל החברה ואל המעסיקים אם בענף בו לכאורה שולטות נשים עובדות הן מניחות את רוב תפקידי הניהול וההובלה לגברים דווקא?
בקרב העובדים הבלתי מקצועיים הפער בין שכר הגברים לשכר הנשים גדול אפילו יותר ועומד על כ-57%. הפריביליגיה שעומדת בפני אישה מנהלת לא קיימת במציאות החיים של עובדת לא מקצועית או של עובדת בענף המכירות והשירותים: בדרגת השכר שלה כל שהיא יכולה לעשות זה לקוות לגמור את החודש. מנשים אלה אי-אפשר לצפות שיובילו מאבק כאשר עיקר האנרגיה שלהן מופנה למאבק הישרדות יומיומי.
מדינת ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם מבחינת חקיקה הדואגת לשוויון נשים. מציאות החיים של רוב הנשים בישראל רחוקה מרחק שנות אור משיוויון אמיתי.
כמו כל קבוצה שעוברת דיכוי ממושך גם הנשים כציבור לא עושות די כדי לשבור את מעגל הדיכוי והאפליה.
עלינו הנשים מוטלת החובה לוודא אכיפת החוקים, להוביל את המאבקים להתארגנות עובדים במקומות העבודה שלנו, לא לשתוק כאשר משפילים ופוגעים בנו ובעיקר לפעול לקידומן של נשים נוספות. האחריות מוטלת קודם כל על הנשים המצליחות, המנהלות, העצמאיות - רק לאחר שיפעלו אלה נוכל לצפות גם מהנשים בדרגות השכר הנמוכות להשתתף במאבק למען שיוויון.
הדרך לשיוויון לא עוברת רק דרך ספר החוקים, הדרך לשיוויון רצופה תמיד במאבקים מתמשכים וגם בלקיחת אחריות אישית.