אני רוצה להעלות הרהור פילולוגי-סוציולוגי. בימים האחרונים שמענו בכנסת, במסגרת הנאומים בעברית, כמה מלים בערבית, ושמתי לב שכל המלים היו בהקשר שלילי. צעקו פה: רוחי, יא ח'אאנה; מגורשת, מגורשת. אפילו
אחמד טיבי בתגובה, אמר: תסתמו את הג'ורה. כלומר, בכל המילים שמשתמשים פה בערבית, בבית הזה, יהודים או ערבים, כאילו ערבית היא שפה רק של קללות או גידופים והיא לא שפה שאנשים מדברים.
ולכן אני אומר גם ליהודים וגם לערבים שאפשר להיות אויב בכיף, אפילו טוב, לפעמים אני אפילו ממליץ להיות אויב, אבל השפה של האויב היא שפה של אנשים שהם לא רק אויבים כל הזמן, ולא היהודים ולא הערבים צריכים להשתמש בשפה הערבית רק להקשרים האלה, כדי לגנות את הזולת. כמו שלא היינו רוצים שיקללו ביידיש, שהיא שפה יהודית מובהקת, או שבעברית ישתמשו רק בקללות - אף-על-פי שיש פה חברי כנסת שבעברית משתמשים רק בקללות - אני לא ממליץ על העניין הזה.
הבה נתווכח ויכוח, הוא לא חייב להיות תרבותי, אבל שלא יהיו בו ההתנשאות והפטרונות, לא של המקללים מכאן ולא של המגדפים משם.