מסעב חסן יוסף, בנו של השיי'ח חסן יוסף - מנהיג חמאס ביהודה ושומרון וטרוריסט ידוע - מתאר בספרו "בן החמאס" (מודן 2012) גם את קורותיו בעת מעצרו בידי כוחות הביטחון הישראלים.
יוסף, ראוי להזכיר, אינו שה תמים כלל ועיקר. הוא נעצר לאחר שרכש נשק במטרה להרוג ישראלים. במילים אחרות, הוא מחבל ורוצח בכוח, אשר נתפס אך ורק בעקבות תושייתם של הצבא ושירות הביטחון הכללי. אולם סיפור מעצרו המסופר בגוף ראשון, מעלה מספר תהיות מוסריות באשר לכלים שבהם משתמשים שירותי הביטחון על-מנת להילחם בטרור הרצחני.
יוסף מתאר כמעט לינץ' שעשו בו מספר חיילים. לדבריו, הם בעטו בכל גופו, "בצלעות, בגב ובגולגולת". אין המדובר באירוע חד-פעמי. לאחר שהגיע לתא המעצר, היכה אותו אחד החיילים בראשו בקת הרובה. המכות לא חדלו מרגע תפיסתו ועד הגיעו לבית המעצר. בהמשך מספר יוסף על תרגילי חקירה נוספים ובהם מניעת שינה, השמעת מוזיקה חזקה בתאו ללא הפסקה וקבלת תזונה דלה ובלתי מספקת.
ישראל אינה מחויבת כמובן להעניק למרצחים הפועלים נגדה טיפול מפנק כפרס על פעילותם החבלנית. לכן, נראה כי מניעת שינה, השמעת מוזיקה חזקה בתא האסיר והחזקת המחבל בתנאי מאסר קשים הינן מחויבות המציאות. אך עולה השאלה היכן עובר הגבול. האומנם ראוי שעציר המוחזק בידי ישראל יעבור מסכת ייסורים, הכוללת הכאה ממושכת? התשובה לכך היא שלילית.
פונקצייה של אקלים חברתי
נחקרים רבים מדווחים על מכות ברוטליות שספגו במהלך המעצר ולאחר שהיו כפותים ולא היוו סכנה לכוח הלוחם. מכות אלו ודאי וּודאי אינן תורמות למאמץ המלחמתי למניעת טרור. האלימות שהופעלה כלפי יוסף לא הניבה מידע על התקפות מתוכננות נגד ישראל, אלא רק הגבירה את שנאתו כלפי העם היהודי. המכות והאלימות גם לא הניעו את יוסף לחצות את הקווים, לעבוד למען ישראל בסיכול פיגועי-טרור ובסופו של דבר אף להמיר את דתו. הייתה זו דווקא אכזריותם חסרת הרחמים של אסירי חמאס כלפי אסירים שנחשבו בעיניהם "נחותים", שהביאו אותו לעשות את המהפך.
יש לציין כי גם סייד קוטב ו
אחמד יאסין, מנהיגי "האחים המוסלמים" במצרים ובפלשתין, שספגו מכות רבות במהלך מעצרם בידי כוחות הביטחון המצריים, החריפו כתוצאה מכך את נכונותם להשתמש באלימות. לפי פרופ' יצחק וייסמן, החל קוטוב את דרכו כמבקר ספרות בעל השקפה ליברלית, אך הרדיפות שסבל מצד השלטון המצרי הן שהביאו אותו לאמץ את הגישה האיסלאמית הרדיקלית.
אין בדברים אלה כדי להביע חוסר הערכה לכוחות הביטחון המקדישים את חייהם, ולעיתים אף מקריבים אותם על-מנת להגן עלינו. הם עושים את מלאכתם בחשאי ולעיתים קרובות ללא הוקרה פומבית על תרומתם לבטחון המדינה.
אך אין לערב בין הערכה ובין מתן הסכמה ציבורית לשימוש בכוח, שאינו מוגבל למטרות של הגנה עצמית, או לחילוץ מידע מציל חיים. הפעלה קבועה של אלימות והתעללות לא רק שאינה מועילה, אלא שהיא עלולה להביא לטשטוש הגבולות בין המותר והאסור, ויש לפעול למען גינוי פרקטיקה זו ככלי גורף להתמודדות עם מחבלים.
הפסקת השימוש במכות כתרגיל חקירה אינה רק עניין לבתי המשפט ולוועדות חקירה לענות בו. היא גם פונקציה של האקלים החברתי בישראל, כלומר באי-מתן לגיטימציה לנוהג הפסול. זה תלוי בנו.