רוב האנשים מרימים גבה כשהם שומעים שאין כל קשר בין עבודה לכסף. הם מתקשים עוד יותר להבין שהכסף לא נוצר בעבור עבודה כלשהי, ושלמעשה, לכסף יש תכלית אחת ולעבודה יש תכלית אחרת לגמרי. אותם אנשים גם כועסים כשהם שומעים על עובדים אחרים שמרוויחים הרבה יותר כסף מאיתם, ובתוך כך מבקשים מהשליט לפגוע בהם. אנסה להסביר מדוע תפיסה זו שגויה מיסודה, ולהראות כיצד הוסתה העויינות מנתיבה הטבעי אל הנתיב הלא טבעי, על דרך שיחה דמיונית בין השיטה (-) למציאות (--):
- סליחה אתה מפריע לי!
-- אני לא רוצה אבל אין לי דרך אחרת.
- אז למה להפריע?
-- אני רוצה לחיות ויש בי תועלת.
- כמו מה?
-- הרבה דברים. מה אתה צריך?
- אני צריך מישהו שעולה בזול ונמכר ביוקר.
-- אז תבדוק, אולי אני שווה לך.
- מה אתה חושב שאתה שווה?
-- אני אדם. די משכיל, קצת חכם.
- בסדר. מה עוד?
-- שירות צבאי מלא. קרבי זה הכי.
- זה נחמד. מה בנוסף?
-- מתנדב כשיכול. טיולי שטח. מוזיקה. סרטים. משפחה וחברים.
- מה טוב בך שאין במתחרים שלך?
-- סתגלן, לומד מהר. חברותי.
- מחשבים ואינטרנט?
-- יש.
- גישה שירותית, שפה נוספת?
-- יש ויש - אנגלית.
- טוב. שורה תחתונה. כמה אתה שווה?
-- שווה כמוך.
- הצחקתני! מדע בדיוני זה שתי קומות למעלה, בסוף אגף ההזיות.
-- תראה, לך כבר יש ולי עדיין אין. ממילא אני לא ייגרע ממה שכבר יש לך.
- זה לא מעניין אף אחד. אני רוצה להרוויח על הגב שלך.
-- מה זה אומר?
- מה שאתה שווה פלוס הסך שאני לוקח מהשווי שלך לכיס שלי.
-- אבל בדרך זו אני לעולם לא אהיה שווה לך.
- יפה. בהחלט קצת חכם. בוא נקווה שגם באמת לומד מהר.
-- אבל למה ככה? הרי במלחמה לשנינו יש את אותו הסיכוי למות.
- זה נכון על הנייר. במציאות, אני לא חלק מזה.
-- למה לא?
- כי לי יש אפשרות ללכת לאן ומתי שארצה, אולי לקנות אזרחות אחרת.
-- אז בצו 8, האחד יגן על האחר ושנינו נגן על הכלל.
- לי לא קוראים לצו 8.
-- למה לא?
- כי הצבא לא מעוניין לשלם לי את הכסף שאני מרוויח.
-- אז בפני החוק. אנחנו שווים בסיכון לפלילים ולעונשים.
- מדובר בהטעיה בינארית. אני לא צריך להסתכן כדי להרוויח כי כבר יש לי.
-- במסים. שנינו שווים ברציונל של תשלום מס לטובת הכלל.
- ממש לא. כל מס שאני משלם נלקח ממילא מהכסף שהיית אמור לקבל.
-- בבריאות. שנינו זוכים לבריאות שווה.
- רק במקרי חרום וגם אז אני קונה בריאות טובה יותר בשוק הפרטי.
-- השכלה? שנינו שווים ביכולת להשכיל.
- השכלה זה כסף. שיחידי סגולה ימצאו את הדרך בעצמם. או שלא.
-- העתיד. כל מה שיתפתח יהיה בעבור טובת הכלל, לי ולך.
- לא רוצה לאכזב, אבל העתיד ייפנה לפי המימון שמכוון את הפיתוח. היינו, לטובתי.
-- אמממ... אני שווה שכר ממוצע במשק.
- לחודש?
-- כן. לחודש. זה השכר הממוצע לחודש.
- תראה, שכר ממוצע זה המצאה שלי. זה לא באמת דרגה של שווי.
-- למה לא? זה כתוב בחוק.
- המילים כתובות. החישוב לא. ואני זה שמחשב.
-- למה דווקא אתה?
- כי אני זה שנותן את הכסף.
-- איך אתה מחשב? אולי ככה אני אדע מה להציע לך.
- מיצוע של הכסף שמקבלים כל בני האדם בעבור העבודה שלהם.
-- אבל אתה לא זה שעובד.
- אתה באמת לומד מהר.
-- אני שווה לפחות שכר ממוצע בעבור עבודה.
- לא כל כך מהר. שכר ממוצע זה דומה למשחק סכום אפס.
-- מה זה אומר?
- צריך כמות עובדים מספקת שייקבלו פחות מימך כדי שההפרש יכסה גם אותך וגם אותי.
-- זה אומר שכדי שאני ארוויח עלי לקחת מתוך השווי של העובדים האחרים.
- כן.
-- מילא לפגוע בשווים כמוני, אתה בכלל לא עובד, למה עלי לכסות גם אותך?
- כמו שאני רוצה להרוויח על הגב שלך ככה אני רוצה להרוויח על הגב שלהם.
-- אבל כולנו מרוויחים עבורך. איפה הסוף?
- ידידי, זו רק ההתחלה.
-- אז סגרנו על שכר ממוצע?
- ממש לא. אתה לא יכול להתחיל מהאמצע.
-- אבל אתה יכול לשלם את זה.
- אני יכול לעשות הכל. אבל אני לא רוצה.
-- תבין אותי, ככל שאצבור ותק כך יגבר הסיכון שתפטר אותי. זה כסף שמכסה את הסיכון.
- למה שאני אכסה את הסיכון שלך?
-- כי אתה יוצר אותו!
- קח מים, תירגע ותחשוב על זה עוד קצת.
-- אז... אה... שכר חציוני.
- אתה מתקרב אבל עדיין לא שם.
-- למה לא?
- אם אקבל אותך, תהיה רק מתחיל. על מה שכר חציוני?
-- זה השכר שניתן לעובדים השווים. אני אהיה עובד שווה.
- השכר הזה הוא ממוצע מבין העובדים הנמוכים בלבד. למה שאתן אותו דווקא לך?
-- מה הכוונה?
- אם אתה שם, סימן שאתה צריך אותי הרבה יותר מאשר אני צריך אותך.
-- והעובדה שאני מבצע עבודה לא שווה לפחות את השכר הזה?
- זה לא מעניין אותי!
-- אז מה כן מעניין אותך?
- להרוויח כסף.
-- אבל גם אני פה.
- אתה לא מעניין אותי. הכסף כן.
-- אבל כבר יש לך כסף. מה תעשה עם עוד כסף?
- תגיד, אני שואל אותך מה אתה עושה עם הכסף שלך?
-- לי אין כסף. תן לי הזדמנות להיות בעלים של כסף.
- בעיה שלך. תעבוד.
-- אני עובד. זו הבעיה שלי. לכן אני מפריע.
- אבל למה להפריע לי? תפריע למישהו אחר.
-- אם כל הזמן אני אחפש מישהו אחר, בסוף לא אפריע לאף אחד.
- זה הרעיון.
-- אבל זה רעיון לא מוצלח במיוחד. אולי אפילו רע.
- רע לך. לי זה דווקא טוב.
-- אז אתה בוחר לעשות לי רע?
- לא. זאת השיטה ואתה כפוף לה.
-- אבל אתה יצרת את השיטה! למה אני כפוף לה!?
- נראה לי שאתה יותר מאשר "קצת חכם".
-- אז מה נשאר?
- נשאר שכר מינימום.
-- זה לא מספיק כדי לחיות, אז שזה יספיק כדי להתקדם?
- תגיד תודה כי גם מזה אני לוקח לך.
-- מה?!? למה!? איך?
- בגלל שהגענו עד הלום אגלה לך את הסוד, אבל בתנאי.
-- מה התנאי?
- שלא תפעל לשנות את השיטה שלי.
-- איך קוראים לאדם שיודע את האמת ולא פועל לשנות את השיטה?
- המצרים הקדמונים קראו לו "נו". אנחנו קוראים לו "נואל".
-- בין הרצון לחיות ובין הבושה לשרוד, עדיף לי לקחת מה שתיתן ולא לשאול יותר מידי שאלות.
- התקבלת. ברוך הבא!
עכשיו אנחנו יודעים משהו על עבודה, כסף ושכר מינימום. למרות שהנטייה הטבעית היא להעלות את סכום שכר המינימום, ולקוות שככה ייעשה טוב, אולי כדאי לבחון מחדש את עצם השיטה ולשאול - למה שלא נחלק כסף עבור אותם אנשי שכר המינימום? נקרא לזה "דיבידנד לאומי", או "פיצוי טבעי", או כל דבר אחר כי לא צריך לריב גם על זה.
אתן דוגמא:
נתון שתקציב המדינה נקבע מראש לשנה השוטפת, ואילו ההכנסה האמיתית מתגלה רק בסופה של אותה השנה. נקח מההכנסה 10 מיליארד שקל ונחלק לכמות אנשים של, נניח, 1 מיליון. הכמות של מיליון היא בעצם אותם אנשים שמקבלים שכר עבודה ונשארים עניים, שנדחפים לשוק ההלוואות, שלמעשה יוצר כסף "יש מאין" לעצמו, שבתורו מקיים גם את רווחי המדינה. ובחזרה לדוגמא: כל אחד מהם יקבל 10,000 שקל באותה שנה, שהם כ-833 שקלח לחודש.
אין חובה שינקח דווקא מתוך ההכנסה האמיתית של המדינה, וניתן לחשוב יותר פרוע כמו - להדפיס את הכסף. אחרי הכל, מדובר רק ב-2 אחוזים מהכנסות המדינה, שממילא נתנה 150 אחוזים מהתקציב מתנה לנובל אנרג'י. ניתן לדון על קריטריונים ומאפיינים לחלוקה, כמו גם הגבלות וגדרות, אבל בסופו של דבר - וזה הכי חשוב - נחלק כסף לאנשים. סתם ככה. כי אנחנו בני אדם שכפופים לשיטה רעה שלא אנחנו בחרנו.