דווקא כן יצאנו פראיירים

בניגוד לצבא של פרשנים בישראל היום, אשר סבור שיש למחות את העלבון של "הרגש הלאומי" שנפגע, ‏דווקא ישראל הראל, ימני המחמד של הארץ, עומד בשער, על הבריקדות, עם מיכל מלח אדיר ממדים ‏אשר מתוכו הוא שופך כמויות אדירות של מלח על הפצעים שלנו: ההסכם עם טורקיה היווה לשיטתו ‏‏"השפלה לאומית", הוא מציין, תוך שהוא מסביר ש"כבוד לאומי" זו לא מילה גסה: לישראל, הוא טוען, לא ‏תצמח כל תועלת כלכלית מן ההסכם הזה, כי טורקיה בכלל תרכוש גז מרוסיה ולא מישראל (היא ממילא לא ‏התחייבה לרכוש גז מישראל);‏ מוקדי הטרור של החמאס, הוא ממשיך ושופך כמויות אדירות של מלח על הפצעים שלנו, ימשיכו לפעול ‏משטחי טורקיה (מוטב שהיה מבאר את דבריו, כיצד בדיוק זה יעשה לאור ההסכם); וגופות החיילים לא ‏ישובו הביתה (הפרשנים של ישראל היום טענו כי לטורקיה אין שליטה ממשית על החמאס, ושהכתובת היא ‏מצריים);‏ משלל הפרשנויות הסותרות להסכם, כלל לא ברור אם אנו צריכים לברך "הגומל", שההסכם הסתכם ‏בהשפלה ובחור קטן בכיס (ביחס לתועלת הכלכלית העצומה שמבטיחים לנו שתצמח לנו), ובהכרה בינ"ל ‏בזכותנו להטיל סגר, הכל כפי שפרשני ישראל היום זימרו, או שפשוט, צריך להמשיך להתנפל על חנין ‏זועבי, ולכתר את דוכן הנאומים של הכנסת, אשר מעליו היא מכנה את חיילי צה"ל "רוצחים", בצרחות ‏מחרידות נוסח אורן חזן, בכדי למחות, דרכה, על ההשפלה הלאומית.‏ מה שכן, כשפרשני ישראל היום מביעים עמדת כרטיסיות-הסברה של ביבי, בעוד הארץ השמאלני מוחה ‏על השפלה לאומית, זה מעורר סימן שאלה ביחס ליושרה האינטלקטואלית של ישראל היום, שיש מי ‏שמכנים אותו הביביתון.‏