בכמה כסף מדובר? האו"ם אינו מגדיר רשמית מהם הפסדים ונזקים בשל האקלים, אך ניתן לכלול בהם את ההרס שנגרם בשל תופעות אקלימיות קיצוניות הנובעות מן ההתחממות. בשנת 2019 גרם ההוריקן "דוריאן" נזקים של 3.4 מיליארד באיי בהאמה, רבע מן התוצר המקומי. הם גם עשויים לכלול נזקים המתגבשים לאורך זמן ואשר קשה לכמת אותם, כמו למשל אובדן פרנסתם של כורי מלח בבנגלדש בשל גשמים עזים, או הצפת בתי קברות עתיקים במיקרונזיה במי האוקיינוס.
מאחר שההגדרות רחבות, קשה לחשב במדויק את נזקי העבר והעתיד. מחקר המצוטט רבות מעריך שעד 2030 יסבלו המדינות המתפתחות נזקי אקלים בהיקף של 580-290 מיליארד דולר, גם אם יפעלו להתאים את עצמן. עד שנת 2050 הסכום עלול להאמיר ל-1.5 טריליון דולר.
בעבר הציעו מדינות עשירות לכסות את הנזקים באמצעות סיוע הומניטרי או ביטוח, אך המדינות המתפתחות אומרות שאין די בכך. מחצית מבקשותיו של האו"ם לסיוע הומניטרי הושבו ריקם, ואף חברת ביטוח לא תבטח בתים העומדים להישטף בקרוב במי הים. התוצאה היא שהמדינות העניות נאלצות ליטול הלוואות כדי לשקם את ההרס. בלא סיוע ייעודי, הן ישקעו בחובות שלא יוכלו לפרוע.
כאשר סכומים כה גדולים מוטלים על הכף, אין ספק שהדיונים בנושא בשארם א-שייח יהיו מתוחים. מאחורי הקלעים אומרת ארה"ב, כי היא חוששת שקרן חדשה תוגדר בצורה רחבה מדי. חלק מן המדינות העשירות טוענות, כי סין – המזהמת הגדולה ביותר בעולם – ויצואניות של גז מאובן כמו סעודיה וקטאר, צריכות לתרום למטרה זו; עד כה לא הוטלה אחריות על האחרונות.
ייתכן שהאתגר הגדול ביותר הוא התחפרותם של הצדדים, מעיר הטיימס: המדינות המתפתחות רואות בפיצוי עניין של צדק, והמדינות העשירות – ביטוי של הודאה באשמה. קרי הכיר באחריותה של ארה"ב, אך גם טען שהמדינות המתפתחות ממשיכות לזהם מאז שנות ה-1980 למרות שהכל הכירו בהתחממות המסוכנת.
אם תהיה הסמכה עקרונית לפצות על הפסדים ונזקים, יתעוררו שאלות קשות נוספות: מי זכאי לפיצוי ובאיזה סכום? כיצד להבטיח שהפיצוי ישמש באופן בו ייהנו ממנו מי שזקוקים לו הכי הרבה? המדינות המתפתחות טוענות ששאלות כאלו אינן עילה לסחבת. קודם כל צריך להסכים על הזכות לפיצוי והחובה לפצות; את הפרטים אפשר לסכם בהמשך.