המהפך האמיתי - מדמוקרטיה למריטוקרטיה

הדמוקרטיה הגיע לסוף דרכה עוד מתחילתה כמשטר שמתפקד גרוע במשברים. אבחן זאת הפילוסוף האתונאי הגדול, אפלטון, בערש הדמוקרטיה, לפני אלפיים וארבע מאות שנה. עליו נאמר, שכל מה שנכתב אחריו הם פרורים שנפלו משולחנו. אפלטון טען אז שהמשטר הדמוקרטי מתפתח באופן דטרמיניסטי, משלטון העם לשלטון שחקני תיאטרון פוליטי, ואז ראוי לכנות את המשטר: תיאטרונקרטיה. ואכן התיאטרונקרטיה האתונאית עברה מן העולם לאחר תבוסת הצבא האתונאי בקרב כירונאה, בשנת 338, במלחמה מול צבא מוקדון, בפיקודו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול. הסתבר שהתרבות האתונאית הגבוהה מאוד לא סייעה לה לשרוד, וממילא גם התרבות הזאת הגיע לסיומה. לעומת זאת המונרכיה המוקדונית שפיגרה תרבותית לעומת אתונה, תפקדה באופן מיטבי במלחמה, שהיא המבחן העליון של ראשי מדינות. מאז, במשך אלפיים שנה, עד יסודה של ארצות הברית של אמריקה, ברבע האחרון של המאה ה-18 (1776), לא התקיימו מדינות דמוקרטיות בעולם אף שיסודות דמוקרטיים היו באנגליה ובעוד מדינות. נצחונו של פיליפוס השני על אתונה ביסס את ביקורתו של אפלטון על המשטר הדמוקרטי, התקפה עד היום. עיקרה של הביקורת הוא: לא המוכשרים ולא המתאימים ביותר מקרב האזרחים שולטים במדינה הדמוקרטית, אלא הרטוריקנים והסופיסטים, שאינם לדעתו אלא נוכלים, מנקודת מבט של הקִרבה לאמת והבנת המציאות. הבחירות שזה עתה התקיימו בישראל הזכירו לנו זאת. תולדות המאות ה-19 וה-20 הפריכו לכאורה את נבואת אפלטון, אבל לא לגמרי. צרפת בימי נפוליאון, ופרוסיה/גרמניה, שלא היו דמוקרטיות, היו מעצמות מובילות במאה ה-19. ברית המועצות הבלתי דמוקרטית הייתה מעצמה מובילה במאה העשרים, וסין הבלתי דמוקרטית היא מעצמה מובילה היום. יש טוענים שמלחמת העולם השנייה הוכיחה את עוצמתן של הדמוקרטיות, ולא היא: לברית המועצות הבלתי דמוקרטית נזקף חלק הארי בניצחון על גרמניה הנאצית אף שהיא גם אחת הסיבות לפרוץ המלחמה (הסכם מולוטוב ריבנטרופ, 23 באוגוסט 1939, על ידידות בין המדינות וחלוקת פולין ביניהן). בארצות הברית נשמרה הדמוקרטיה מאז הקמתה, והיא לכאורה סיפור של ניצחון הדמוקרטיה. טיעון זה נשמע ברמה אחרי קריסת ברית המועצות. אך במלחמותיה של ארה"ב בקוריאה, בווייטנאם, באפגניסטן ובעירק, היא כשלה באופן מפתיע לכאורה, דלדלה את העושר שיצרו אזרחיה החופשיים, ואיבדה את הדומיננטיות שלה, אפילו בתחום הכלכלי. הסיבה לכך היא, שבדמוקרטיה האמריקנית, כמו בשאר הדמוקרטיות, מקבלי ההחלטות הם שחקני פוליטיקה ולא מדינאים-אסטרטגיים המבינים את המציאות שבה הם פועלים; מציאות הנעשית מורכבת יותר ויותר, בקצב הולך וגדל, ועל כן קשה יותר להבינה ולנהלה. הנשיא אובמה לדוגמה הוא בעל השכלה במשפטים ובעל יכולת רטורית מעולה, אך בתחום האסטרטגי הוא נחל עד כה רק כישלונות.