מאחורי מדיניותו הפייסנית של אובמה עומדת פילוסופיה מדינית המתכתבת עם רוח הזמן הנושבת בחברה האמריקנית ששבעה מרורים ממלחמות חוץ כושלות. "הגישה הדיפלומטית" בניגוד "לגישה הכוחנית" מנסה לחשוב במושגי היריב ולספק משם את המאוויים הלגיטימיים שלו.
עם כניסתו ל"חדר הסגלגל" הסיר משם אובמה פרוטומה של צ'רצ'יל, מתנת בריטניה, והחזיר אותה לשולחיה. בנו של אב קנייתי נקם על דיכוי מרד המאו-מאו ע"י ראש הממשלה דאז,
וינסטון צ'רצ'יל. מאז, יושב בבית הלבן נשיא הרואה את העולם מנקודת מבטו של העולם השלישי, הצבעוני, המקופח, והוא כולל בו את הערבים, הגם שהיו מגדולי הסוחרים בעבדים שחורים.
מנקודת המבט האירנית רואה אובמה, שהשאיפה לפצצה מקיפה את כל הציבור, גם הליברלי, וכבר השאה פעל בכיוון הזה. אירן דוכאה והושפלה ע"י המעצמות האימפריאליסטיות, וזה אצלה עניין של גאווה לאומית. אחרי 15 שנים, אם תבוא על סיפוקה ואחרי הסרת הסנקציות גם תזכה להיות חברת שפע, יגדל בה דור חפשי מפנאטיות והפצצה שבידיו לא תסכן עוד את העולם. לעומת זאת, מלחמה עכשיו תפתח מעגל של אלימות שאמריקה עייפה ממנה. מסקנה: חייבת להימצא דרך דיפלומטית לספק את השאיפה האירנית לכבוד ואת צורך העולם בביטחון. הדרך הזאת הובילה ללוזאן.
כזו הייתה גם דרכו של צ'מברליין למינכן. רוח הזמן הייתה פציפיסטית, 20 שנה בסך-הכל אחרי המלחמה הגדולה, ולא רק גרמניה הייתה משוכנעת שבחוזה השלום של וורסיי נעשה לה עוול. גם בצרפת ובאנגליה, בעיקר בחוגי האינטליגנציה, רווחה אותה הדעה. הטרוניה הגרמנית על אומה גדולה מורעבת ומושפלת בלב אירופה מצאה אוזניים קשובות, כל אקט של תוקפנות שלה תויג כ"סכסוך" וסכסוכים מיישבים בדרך דיפלומטית.
גם משבר צ'כוסלובקיה הצטייר בעיני צ'מברליין כ"סכסוך" שבמרכזו דרישתם הלגיטימית של הגרמנים הסודטים "לחזור" ולהתאחד עם גרמניה ( בפועל, הם מעולם לא היו גרמנים). הוא לא רצה לראות שזו הייתה רק אמתלה כדי לבלוע את צ'כוסלובקיה, בדרך לכיבוש העולם.
הליך דיפלומטי מסתיים בנייר חתום וצ'מברליין, ברדתו מן המטוס בחזרה ממינכן, נופף בו וצהל: "יש לי החתימה שלו!" הרוזן צ'יאנו, חתנו של מוסוליני, שהשתתף בדיוני מינכן תאר ביומנו, איזה בידור הייתה לשני הדיקטטורים-הגנגסטרים, היטלר ומוסוליני, להיטותו של צ'מברליין אחרי חתימותיהם. לימים, כשלונדון בערה, שמעו את צ'מברליין מעיר: 'לו רק הר היטלר היה מקיים את התחייבותו, הכל היה נגמר בטוב...'
לאובמה היו הזדמנויות רבות לבלום את הסכנה האירנית בקלות יחסית והוא החמיץ אותן במכוון. היום הוא טוען: 'מה החלופה?' כך הבליג העולם על החימוש החשאי, האסור, של הצבא הגרמני, על פלישת היטלר לחבל הריין המפורז, על חיסולה של אוסטריה. ההבלגה הזאת לא פייסה את היטלר, היא הגבירה את תאבונו. מסתמא גם צ'מברליין, בצאתו למינכן, שאל: מה החלופה? ונשאלת אכן השאלה, האם היה לצ'מברליין סיכוי כלשהו לעצור את היטלר בדרך דיפלומטית?
התשובה, ללא ספק, היא שלילית. רק הכרעה כוחנית, במחיר מחריד בחיי אדם, יכלה עוד להציל את העולם.
מדוע?
לפני כמה שנים נתן לכך צ'רלס קראוטהמר, מגדולי הפרשנים בארה"ב, הסבר מאלף. על-פי התורה הנאצית, כתב, הניצחון בדרך לכיבוש העולם מובטח לגרמנים, מהיותם בני "הגזע הטהור". כדי להחזירם לשפיות היו מוכרחים לשכנע אותם שתורתם אינה מביאה ניצחון ולשם כך - לשבור אותם פיסית. גם האיסלאמיסטים, הבטוחים שהניצחון - כיבוש העולם - מובטח למאמינים, ניתנים לשכנוע רק בדרך זו.
בצל הפצצה האירנית קראוטהמר נראה אקטואלי מתמיד.
