ספר הילדים "מה אבא היה אומר?" מאת בלינדה בן-עטר-קוטלר, בהוצאת הספרים אוריון, הוא סיפור מסע בכיכובם של פינגווין וסוסון ים. מטרת הספר היא לאפשר לילדים, שחוו אובדן הורה, או לחלופין לא הכירו את אחד מהוריהם, לפגוש תחושות ורגשות שעשויים להתקיים בהם דרך הדמויות שבסיפור, ועל-ידי כך לסייע באופן פשוט (כמה שניתן) להתמודד עם חוויית החסך והאובדן.
כל זאת, תוך מתן מקום לאופטימיות, תקווה וחיזוק על-ידי הזדהות עם דמויות הסיפור. "ותמיד כשכואב ומרגיש געגוע תקוע, בימים של עצב וגם בשמחות, העזר בדמיון וגם באלבום התמונות" (מתוך הספר).
המחברת השתמשה בדמות הפינגווין, היות שבדומה לבני-האדם, הם לרוב מקיימים קשר זוגי קבוע בטבע, שכולל טיפול משותף בצאצאים, והאב נוטל את חלקו על-ידי חימום ושמירה על הגוזל בזמן שהאם עסוקה בחיפוש אחר מזון. סוסון הים נבחר כחבר מייעץ לפינגווין. הוא השתלב בסיפור בשל העובדה כי בטבע האב הוא שנושא את הריון צאצאיו והוא ש"דוגר / שומר" על הביצים שבכיס מיוחד בגופו.
הספר נולד מתוך צורך אישי של המחברת, להתייחס לסוג של יתמות שבה הילד לא הכיר את ההורה, צורך המבוסס על סיפורה האישי שבו התמודדה עם יתמות בנה, שלא הכיר את אביו שנפל בשירות מילואים טרם לידתו.
"את דמותי אתם אולי מכירים מספרים, סרטים וסיפורים. אולי יש ביניכם גם מי שראו אותי בגני חיות ובעוד מיני מקומות. כמו לכל הילדים והילדות, יש בי מחשבות ורגשות, שלפעמים מתחבאים עמוק בתוך הלב. כמו רוב הילדים והילדות, גם אני חולם לי חלומות, ויש לי חלום אחד שתמיד חוזר ובא, ובו אני פוגש סוף-סוף את אבא. ובחלום אנחנו מתחבקים ומשחקים, ככה, באמת, כמו שעושים אבות ובנים. בחלום הזה אני מדמיין איך בלי לתכנן, אם לפתע ארצה עידוד וחיזוק או סתם מילה מרגיעה או איזה חיבוק, הוא יהיה שם בשבילי, אבא שלי, יחייך ויאהב ובעיקר יבין אותי. זהו סיפור המסע שלי, בחיפוש אחר האבא שאף פעם לא היה לי, אבל נמצא תמיד אצלי, בלבי ובנפשי". (מתוך הספר)
לאורך כל הספר מתכתב הטקסט עם האיורים המקוריים והססגוניים של מיכל זינגר, אשר הפיחה חיים בסיפור ומוסיפה לייחודיות שלו. הספר מיועד לגילאי שש-תשע, וייתכן שגם גילאים צעירים יותר עשויים ללמוד ממנו.
בלינדה בן-עטר-קוטלר, אם לבן ותושבת קיבוץ באזור הצפון, מספרת על ההשראה לכתיבת הסיפור. היא התאלמנה מבעלה גיל ז"ל, שהיה בשירות מילואים, כשהייתה בחודש שלישי להריונה ונשואה שבעה חודשים. היו שלושה אירועים משמעותיים שגרמו לה להאמין ולדבוק ברעיון כתיבת הספר (למרות הקושי האישי שלה בחשיפה ואישיותה שמחפשת פרטיות). היא הבחינה בקשיים ובמצוקות רבות של בנה לאורך השנים בתהליך גידולו, והאמינה כי דרך סיפור שניתן להזדהות עם הדמויות בו, היה סיכוי לסייע לבנה ולילדים עמם גדל בהתמודדות עם מצבו המשפחתי המורכב ולא שגרתי. כל זאת עם כמה שפחות סבל והצקות מילדים.
"מהיום שנולד הייתה תלויה תמונה של בעלי מעל שולחן ההחתלות של בני, ושבדיוק החל לעמוד בכוחות עצמו, כשהיה בן שנה בערך, הסתובב לתמונה ואמר 'אבא חיבוק'. כשבני היה בן שנתיים, כשבאתי לאסוף אותו ביום שישי מהפעוטון בקיבוץ, אמרה לי המטפלת שהיה לו יום מאוד קשה. לאחר בירור קצר הסתבר, שלבני היה קושי כתוצאה ממנהגה של המטפלת לערוך קבלת שבת אליה הזמינה כל שבוע אבא של אחד הילדים, לברך על היין ולהיות 'אבא שבת'. המטפלת סיפרה כי בני זרק את עצמו ובכה ואמר שרוצה את אביו, והיא החליטה להפסיק את נוהג קבלת השבת מאותו יום".
"אני לא וויתרתי והבאתי לפעוטון תמונה גדולה של גיל בעלי ובסיועו של פסיכולוג ילדים, קיבלו המטפלת וצוותה הדרכה כיצד להתמודד ולא לברוח מנושא האין-יש אבא לבני. כשבני היה בכיתה ג', הוא ברח מבית הילדים ולא הלך לחוג כדורגל שהיה כל עולמו, בגלל שילדים הציקו לו ואמרו לו 'אם יש לך אבא אז איפה הוא, תראה לנו אותו'. חשוב להדגיש, שהאמירה הזאת הייתה קשורה לעובדה שבשכבת הגיל שלו היו ילדים נוספים שגדלו ללא אב, אולם נסיבות החיים שלהם היו אחרות, כמו אימהות חד-הוריות, מתוך בחירה".
בלינדה בן-עטר-קוטלר אומרת, כי "הרעיון של הספר כבר 'התבשל' אצלי מאז שבני היה קטן, וגם היה לי ברור שהדמויות בסיפור יהיו בעלי חיים, אותם אני אוהבת ולמענם אני פעילה כל חיי. אולם החלטתי קודם לסיים את התואר השני שלי בייעוץ חינוכי כדי להיות פנויה נפשית ורגשית. התחלתי לכתוב בקיץ שעבר וסיימתי את הכתיבה בערך בדצמבר 2014, כלומר תהליך של שבעה חודשים לערך".
על התחלת הכתיבה, מספרת בלינדה בן-עטר-קוטלר: "חיפשתי דמויות מתאימות לתוכן. דמויות הסיפור היו בראשי כבר מן ההתחלה ואני מתארת בספר את הסיבה לבחירת הדמויות. בחרתי דמויות בעלי חיים שאפשר דרכם להזדהות עם מאפייניהם. בבואי לבחור דמויות מתאימות לייצוג משפחה כזאת המוצגת בספר, התבססתי בין היתר על מאפייניהם והתנהגותם של פינגווין וסוסון ים. סגנון הורות זה חיבר אותי לפינגווינים כי רק המבט על פינגווין בטבע שעומד / דוגר על הביצה והרך שבקע זה הרגע מהביצה גורם לי התרגשות וחיבור כמעט מהטבור.
ועוד, ישנה זוגיות וקשר משמעותי לאורך שנים של הפינגווין בטבע. סוסון הים שנבחר כחבר מייעץ לפינגווין, השתלב טוב בסיפור בשל העובדה כי בטבע האב הוא שנושא את הריון צאצאיו והוא ש"דוגר" על הביצים הנמצאות בכיס מיוחד בגופו. סיפור חייו של בני 'מאופיין שונה' וגם דמות סוסון הים במראה שלו מאוד חריג ביחס לשאר הדגים-שוחים בים".
בלינדה בן-עטר-קוטלר אומרת, "שהמסר העיקרי שלה בסיפור הוא, שלמרות ועל אף הכאב, האובדן, הגעגוע של בני לאביו שלא הכיר, שללא ספק היה גאה בו, ומאוד רצה ילדים - במיוחד בן, ספר זה הינו סוג של חותם וצוואה אישית שלי לבנינו. איני חווה או מגדירה את משפחתי "משפחה חד-הורית"... למרות ועל אף שבתיאוריה ומציאות היום זאת עובדה.
המסר שמתלווה לתוכן הסיפור שהיה-יש לבני אבא, נושא מורכב בפני עצמו. היינו זוג טרי בתחילת דרכינו ונשואים רק מעט מעל חצי שנה. ללא ספק לכל אחד שמאבד אחד מהוריו - או לחלופין לא הכיר אם או אב בחיים מתמודד באופן שונה ובקצב אחר, על בסיס מאפיינים אישיותיים ותיווך המבוגרים המשמעותיים בחיים. מה שחשוב, לדעתי, בעיקר לא להסתיר או להפוך את הנושא ל'טאבו', ולמי שזקוק אני ממליצה לפנות לקבל עזרה ותמיכה מקצועית, כדי לא להיות לבד עם זה".
