1. עובדה מרתקת היא שימי ההודיה והזיכרון הישראלים נפלו בחודש אייר, הוא חודש הגבורה. ההכרזה על הקמת המדינה בתחילת החודש ושחרור ירושלים בסופו; ובאמצע - מרד בר-כוכבא. 1,813 שנים עברו מאז אובדן עצמאותנו האחרונה בשנת 135 לספירה ועד לחידושה בתש"ח. 19 שנים עברו מאז קום המדינה ועד שנכנסנו בשערי העיר העתיקה. מהלך היסטורי דומה לזה שבראשית היותנו לעם: כניסת השבטים הישראלים לכנען בסוף המאה ה-13 לפנה"ס המתינה מאות שנים עד לכיבוש ירושלים בידי דוד והקמת מקדש שלמה. שתי קומות מלוות אותנו במסע ההיסטורי הארוך: הגרעין הלאומי והגרעין הרוחני, גורל וייעוד, גוף ונשמה, ישראל וירושלים.
הערבים מבינים שהמלחמה על הארץ ועל הקיום היהודי בה, מתחילה ונגמרת בירושלים. הרשות הפלשתינית והעולם המוסלמי משקיעים מאמצים אדירים להנחיל את הנרטיב הכוזב שלפיו ירושלים הייתה מאז ומעולם מוסלמית, ומי שבנה את אל-אקצה היה לא אחר מאשר אברהם אבינו לפני 4,000 שנה. ולא רק בקרב הפלגים האיסלאמיסטיים; בשיחה שערכתי עם יו"ר
בל"ד, ח"כ
ג'מאל זחאלקה, שהעיד על עצמו כאתיאיסט, סירב להכיר בעובדה ההיסטורית שעל ההר שכן מקדש יהודי. לאחר שלחצתי הודה שהכרה כזאת "תשרת את הכיבוש" או "הקולוניאליזם" בלשונו. מנהיג ערבי המתייחס אל הטענה לקיומו של מקדש יהודי, יוסיף את התואר "אל-מזעום" - המתיימר, או השקרי (חלק מהחומרים פה מצאתי בספרו החדש של נדב שרגאי "ירושלים - אשליית החלוקה").
בכל פעם שתשמעו את הטענה הזאת, ספרו לבן שיחכם שב-1924 הוציאה המועצה המוסלמית העליונה בראשות חאג' אמין אל-חוסייני (שמאוחר יותר שיתף פעולה עם היטלר נגד היהודים) מדריך לתולדות הר-הבית, ושם נכתב: "זהותו של האתר עם מקדש שלמה היא מעל כל ספק. זאת גם הנקודה שבה, לפי האמונה האוניברסלית, דוד בנה 'מזבח לה' וַיַעַל עולות וּשלָמים' (שמואל ב', כ"ד)". במאה התשיעית כונתה ירושלים "בית אל-מקדיס" (בית המקדש. פשוט) ורק במאה ה-11 נכנס השם "אל-קודס" הנובע מהכינוי המקראי "עיר הקודש". ירושלים אף כונתה בכתבים מוסלמיים פעמים רבות "צהיון" (ציוֹן!).
מאז מלחמת ששת הימים עלה בהתמדה משקלה של ירושלים בעיני העולם המוסלמי, לאחר מאות רבות שבהן הוזנחה. בכיפת הסלע, ציין פעם פרופ' מנשה הראל, פרוסים 240 מטרים של פסוקים, אך אף לא אחד מהם מזכיר את ירושלים שאינה מוזכרת ולו פעם אחת בקוראן. ומדוע תוזכר? מי שמע עליה בתקופת מוחמד? השוו זאת עם מאות הפעמים שבהן מוזכרות מכה ומדינה. אפילו בהיותם על ההר, פונים הערבים בתפילתם למכה שבמדבריות ערב. ואכן, ירושלים מעולם לא מילאה תפקיד מדיני, תרבותי או רוחני בתולדות האיסלאם או העולם הערבי. ערכה עלה רק כשנלקחה מידי המוסלמים, אם בזמן הצלבנים ואם בימינו.
2. ומה אצלנו? אתם מתארים לעצמכם קיום יהודי בגולה ללא זיכרון ירושלים? בכל תפילה, ברכת המזון, חתונה או אבל, בכל חג - הוזכרו ירושלים והתקווה לשוב אליה ולבנותה מחדש. מיליוני אזכורים יש לעיר הזאת בתנ"ך, במשנה, במדרשים, בתלמודים, בספרים החיצוניים, בספרי ההלכה והמנהג, בספרי השאלות והתשובות, במשפט העברי ובפילוסופיה היהודית, בשירה ובפיוט ובפרוזה לסוגיהם. "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך?" שאל ר' יהודה הלוי במאה ה-12. אסירי ציון היינו כולנו בארצות הגולה, דורשי שלומה של העיר האחת. איזה עוד עם בהיסטוריה העלה על נס בגלותו עיר כזאת והפך אותה למקור חיים נובע שממנו, בסופו של תהליך ארוך שנים, הגיח מההיסטוריה וחידש את מדינתו העתיקה?
במלחמת העצמאות, אל מול המאמצים האינסופיים להילחם על ירושלים, מאמצים שפגעו במצבת הכוחות בחזיתות האחרות, אמר
דוד בן-גוריון: "ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר. כי אם יש לארץ נשמה, הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל, והמערכה על ירושלים היא מכרעת ולא מבחינה צבאית בלבד... ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד איתה. השבועה ההיא 'על נהרות בבל', מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל".
המערכה על צדקת קיומנו בארץ מתחילה מלימוד תולדותינו. בקרב חלקים בתוכנו מסתמנת עייפות, והפתרונות המדיניים השונים כוללים ב"טבעיות" את חלוקת ירושלים. האמת היא שכל מנהיג שירצה לחלק את העיר העתיקה ולמסור את קודשינו לזרים, לא יגיע באמת לעמדת הנהגה. אי-הבנת הנקודה העמוקה בקרב מי שמתיימר להנהיגנו - היא כשל חמור בהבנת תהומות הנפש של עמנו. עַם שנשבע במשך 2,500 שנה "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי", יטאטא מעליו מי שחושב להנהיג גוף לאומי ללא נשמה. אומנם ירושלים מלאה שאלות ומוקדי בערה, אבל לא בשל כך ניסוג מחפירות חיינו. התהליך ההיסטורי שאנחנו בתחילתו דורש סבלנות ועצבים של ברזל.
3. כשאוחדו שני חלקי העיר אחרי מלחמת ששת הימים, והכותל המערבי נפתח להמונים, עלו אליו יהודים מכל הסוגים והמינים, כולל מתבוללים ויהודים "חלקיים". המפגש הראשוני עם המקום הוא מעין "טיפול בהלם", חיבור רגשי עמוק ללא היגיון או ניסוח ברור. יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה, התווכח בינואר 1961 עם ההיסטוריון ארנולד טוינבי שטען שהעם היהודי הוא "שריד מאובן" שנתלש מאי שם ונפל להיסטוריה (אגב, זחאלקה השתמש במטאפורה דומה כשאמר שאנחנו צנחנו על הערבים מלמעלה "עם הספר").
טוינבי כתב על היהודים: "אין אתם מתים - לא ברור מדוע; אך אין אתם חיים. אין כל המשך מבחינת חיים של יצירה והגות יוצרת. גלשתם איכשהו מזרם התרבות אל איזה אי-נידח ונתקעתם שם. מפעם לפעם נשמע קולכם, כשאתם זועקים אל עבר האוניות החולפות". לא לחינם הואשם טוינבי באנטישמיות. רק מי שהשנאה עיוורה את רוחו ולא ממש הכיר את האוצרות הכבירים שיצרנו גם בגלותנו, יכול היה לספק תיאור כה מופרך של העם היהודי.
שמונה שנים אחרי אותו עימות, פגש הרצוג שוב בטוינבי שהיה מפויס יותר. "מה אתה אומר עכשיו?" שאל, וטוינבי השיב: "כששמעתי ברדיו את החיילים שלכם ליד הכותל המערבי, התחלתי לתפוס את מהות הקשר שלכם עם העיר הזאת, ירושלים, ועם הארץ הזאת". כיצד הבנת, תהה הרצוג, הלוא ברדיו נשמעו החיילים בעברית? "לזה יש אנטנה היסטורית", אמר טוינבי, "שמעתי את הקולות, ותפסתי".
