אני חי בקליפורניה (ובראשי מתנגן השיר: כאן נולדתי ...), מדינה שמרבית אוכלוסיתה משתייכת למפלגה הדמוקרטית. אנחנו יותר מתקדמים ויותר ליברלים מאשר שאר ארה"ב. אני חי בעיר קטנה בה מרבית התושבים יהודים. צרה כפולה ומכופלת: גם דמוקרטים וגם יהודים. את הנוצרים כאן סופרים על אצבעות הידים, ואותנו הרפובליקנים - הס מלהזכיר!. נזכר אני בסדרת ארועים בביתה של דפנה זיימן. דפנה מארחת דרך קבע את בני משפחת קנדי (וקרוב לודאי גם את הקלינטונים כשלא נוח להם אצל חיים סבן). כיון שדבר לנו במשותף - עבר ישראלי והשפה העברית - פניתי אליה באחד הארועים, בין ביס אחד לשני, וטענתי: איני מבין מדוע את עדיין מזמינה אותי - אני הרפובליקני היחיד בקרב האורחים שלך! (לא חלף זמן רב ובאמת הפסיקו ההזמנות להגיע, אך אולי היה זה מסיבה אחרת). אני רפובליקני בלב ובנשמה. איני מפחד להצהיר על כך, נהפוך הוא. קשה להתעלם ממני, וכבר יש כל כך הרבה תוויות מעלי - הדובר הציוני, התעמולן הישראלי, היהודי (טוב שלא קוראים לי בפני "יהודון") הרפובליקני (כאמור זה דבר יוצא דופן באזורנו, וידוע מאוד לשמצה) ועוד כיד הדמיון הטובה על מקטרגי. וכך אתחיל ואפתח שעל המפלגה הרפובליקנית להתנער טלטלה טובה, שאם לא כן נכונה לנו מפלה איומה בעוד שנה ושליש השנה. העובדה שאני סופר את החודשים גם היא אומרת רבות. עברו שש שנים וחצי השנה, ועוד אפשר להרוס את המעט שנשאר ממה שארה"ב היתה. המפלגה הרפובליקנית נהייתה כל כך מסואבת ומנגנונה כל כך משומן, שמרוחקת היא מהאנשים הפשוטים מרחק כדור הארץ ממאדים. מה הבעיה? הלא ניתן להתעלם מאתנו, כאילו שאנו לא קיימים. אליה וקוץ בה - אנחנו הבוחרים, וקול אחד שלי שווה ערך לקולו של חיים סבן. אולי אפילו יותר. מדוע, אתם שואלים. שכן אני טורח, לומד ומתכונן ובוחר מדי בחירות, והוא אולי עסוק מדי, ואולי ישנן בחירות אלו או אחרות שאינן ממש חשובות עבורו. מי יודע, אולי הוא לא מצביע בכלל, שכן הוא תורם דרך קבע מיליון פה, מיליון שם. מי שלא למד פעם ופעמיים, עלול להכשל גם פעם שלישית ורביעית. כסף וכח זה לא הכל בחיים, ובשיטה בה אנו נמצאים, כל קול חשוב, ולעיתים כל קול הוא קריטי. שנה ושליש השנה טרם הבחירות לנשיאות, ומספר המתמודדים בקרב המפלגה הרפובליקנית הולך וגדל. מנגד יש כתובת: הילרי קלינטון. אומנם חדשים לבקרים צצה בעיה זו או אחרת, אך אין דבר שהיא אינה יכולה להסיט הצידה לזמן מה עד שהוא מתיישן ונשכח. הזירה פשוטה: בצד אחד מתמודדת ותיקה, אישה בעלת נסיון, אישה חזקה, מרשימה ומתוחכמת. בצד השני - בלגן. עוד ועוד ועוד מתמודדים גודשים את הפינה, שכבר קצרה מלהכיל. בצידה של הילרי רעש. מדי פעם מישהו צועק "בנגזי!" או "שרת אי-מיילים!" וכולם פורצים בצחוק. הם יודעים שאלו דברים ברי חלוף. בצד שלנו, זה העמוס לעיפה, מכונה משומנת להפליא שזורקת לחלל האויר כל מספר שניות פתקים צבעוניים: "תרום!" זהו כל שאנחנו אמורים לעשות בוקר, צהריים וערב, יום אחר יום - לתרום! סנטור קרוז כבר היה כאן בבורלי הילס להכיר מספר מהתורמים היהודים (יש לנו כח, יש לנו כסף, בואו בהמוניכם עם צ'קים או כרטיסי אשראי). התרשמתי ממנו עד מאד, אך סיכוייו לנצח כמועמד של המפלגה הרפובליקנית אפסיים. מדוע? שכן הוא "קיצוני מדי." הוריו אומנם מקובה - ולהיות "אמריקני-קובני" היא מעלה בקרב הבוחרים הלטינים - אך דעותיו, אותן הוא אינו מסתיר, "קיצוניות מדי." אם הוא קיצוני אז מייק הקבי קיצוני עוד יותר. הקבי העז להגיד קבל עם ועדה בניו-יורק שפתרון שתי מדינות לשני עמים הוא רעיון נהדר, אך מדינת "פלשתין" אין מקומה בארץ ישראל. תגידו לי אתם - מי יבחר בהקבי לנשיאות? הוא תומך ביהודים הימין-קיצוניים. (אני שואל את השימוש בתארים האלו מבוז'י-לבני ושאר חברי השמאל-מרכז בארץ בבחירות האחרונות. עד היום הם עושים עבודת שטח מעולה בהדבקת תוויות לנתניהו ולאחרים בקואליציה). פגשתי אם קרלי פיורינה. סבתא לשתיים. שרדה את מחלת הסרטן. התמודדה עם התמכרות של בת. איבדה בת. הפסידה בבחירות במרוץ לסנט ארה"ב מטעם קליפורניה לברברה בוקסר (דמוקרטית). ניהלה את היולט-פקרד, פיטרה 30,000 עובדים (אך הצילה את החברה), ופוטרה (או התפטרה) בעצמה. אישה מרשימה ביותר. עמדנו - המוזמנים כולם - והצטלמנו איתה. כך נהוג. אם וכאשר תהיה בבית הלבן (לדוגמה בתור סגן-נשיא ארה"ב), כבר לא תהיה גישה אליה. למעשה, גם עכשיו הגישה לכל אחד מהמועמדים קשה ביותר. לפני שש שנים היא הכירה את מתוקה בנג'מין. מתוקה, יחד עם ג'ורג'ט גלברט ורון פלוטקין טסו איתה לארץ, ושם בנימין נתניהו החמיא לה נמרצות. היא מחזירה עכשיו את המחמאה: "שלושת האנשים הראשונים אליהם אתקשר כשאבחר לנשיאת ארה"ב הם, לפי הסדר: ראש ממשלת ישראל, המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית ומנהיג המפלגה הדמוקרטית." היא גם מפרטת, את כל מעלותיו של ראש ממשלת ישראל ושל מדינת היהודים שם, בארץ ישראל. היה טוב לשמוע זאת, אם כי ברור היה לי שהמוזמנים כולם יהודים, וזה מה שרצינו לשמוע. אך בנגוד לנשיא המכהן, שהופיע בפני ועדת אייפק, ירד ללחוץ יד אחר יד של כל מי שישב בשורה הראשונה והצהיר, בחוצפה רבה וללא להניד עפעף: "ירושלים בירתה הנצחית של ישראל" (זמן קצר אחר כך כבר יצאה הבהרה לעיתונות שהוא בדיוק לא התכוון לכך ושהדברים הוצאו מהקשרם), קרלי פיורינה אכן תעמוד בהבטחתה. היה נדמה למי מהאורחים שאולי מן הראוי שהשיחה הראשונה או השנייה תהיה דוקא לפרימייר (ראש הממשלה) הסיני, אך היא הבהירה את עמדתה הנחרצת נגד רעיון נלוז זה. נראה שאם היא תהיה הנשיאה, ארה"ב וסין עד מהרה תהינה על מסלול ודאי של התנגשות חזיתית. אך בכל זאת יצאתי מעודד מאוד מהפגישה עם "קרלי." איני יודע אם אנחנו מוכנים לנשיאה (ומדוע לא, 54% מאמריקנים הם נשים), אך שילוב של נשיא עם שורשים לטיניים עם אישה סגנית הנשיא הוא שילוב שאיש לא יוכל לעמוד מולו. הגירוי יהיה חזק מדי - מדוע לא לנסות, הגיע הזמן! לקרלי יש הרבה מה להציע. יש לה טוב לב ונשמה טובה, והיא זוכרת ומזכירה שכולנו שווים, כולנו נבראנו בצלם האלוהים, וחייבים למצות את הפוטנציאל הגלום בכל אחת ואחד מאתנו. מדברת ומתנהגת בהתאם. היא מזכירה לנו שלאנשים רבים רעיונות מעולים, והיא רוצה לשמוע אותם. אך רבים התרחקו - ואף נפרדו כליל - ממערכת הבחירות, שכן הם חושבים שלקול שלהם אין משמעות. קרלי מעונינת בשיח ישיר עם הבוחרים. היא מסבירה: כשאהיה בבית הלבן אתחיל לשאול את דעת הבוחרים ישירות: מה דעתכם על כך או על כך. אפנה אליהם לטלפונים החכמים שלהם, ואבקש שילחצו "1" ל"כן" ו-"3" ל"לא." אעשה זאת באופן קבוע, כי כך ניתן יהיה להפעיל לחץ על המחוקקים. בפוליטיקה, לחץ עובד. לקרלי הרבה הצעות. אחת לדוגמה, לפשט את חוקי המיסוי, משבעים אלף דפים לשלושה, כך שכל אחד יוכל להבין. היא גם רוצה מערכת בה ניתן יהיה לפטר אנשים. היא מציינת הזדמנות פז שנקראת בפנינו כרגע, כשעשרת אלפים עובדים במשרות ממשלתיות (ברמה הפדרלית) מגיעים לגיל פרישה. היא טוענת שטוב יהיה אם אף אחת מהמשרות האלו לא תאויש. אף לא אחת. מנגנון רזה יותר, יעיל יותר. עם שתי רגליים מעוגנות ביותר וקבלות מתפקידיה הקודמים בעולם העסקים, היא מצהירה: "עלינו לנצח!" ומוסיפה: "אני מבינה את הכלכלה, את העולם, את הביורוקרטיה (אותה היא מתעבת), את הטכנולוגיה ככלי לשתף אנשים ומנהיגות מה היא - הקריאה החשובה ביותר לשחרר את הפוטנציאל אצל אחרים." מנהיגות - לא לקבל מוסכמות. להציב אתגרים בפני השיטה. לעשות זאת בכדי לאפשר את הפוטנציאל הטמון אצל אחרים. מנהיגות, היא מדגישה פעם אחר פעם, אינה מרוץ לכוח ורושם. עד כמה נעמו דבריה לאוזני, ועוד יותר הסבה העובדה שהיא עושה ומבצעת כפי שהיא מטיפה. אישה עם קבלות.