|
הלב השבור
ראיתי פעם לב פתוח לרווחה. ממש לב אמתי. לא הדימוי שלו, לא הלב שאנחנו מדמיינים, זה שנתנו לו הרבה מאוד השראה והוא נתן לנו הרבה מאוד משמעויות, לב כזה שהיה אדום וכזה שהיה כחול, והיה לב קשה כאבן ורע כמו חיה טורפת, והיה לב כזה שחיבל בדברים ותיחמן הרבה מאוד דברים גם. הרבה מאוד לבבות יצרנו, וגולת הכותרת הייתה 'הלב השבור, הלב השבור'. כן, כן, הוא עלה בכל המופעים על הבימה ולו הריעו ומחאו כפיים הרבה פעמים גם כן, כולם השתחוו לנוכח הלב השבור, זה שהיה פעם פועם. הלב השבור קיבל תשומת לב מרבית תמיד, כי לוקה הוא בחוסר ודאות ומודעות תמידית, לא נותר בו אלא כלום, ריק מוחלט. אולם, כדי להיות מדויקת אגיד שנותרו בו כמה רגשות אבל אף פעם לרגשות הרעים לא היו מתקרבים, אך לא בכך העניין, תמיד הוא קסם מרחוק ונצנץ לכל עובר ושב וכך היה מעניין מאוד, כי העצב מעניין בנופך הדרמטי שלו רק שאליו לא מתקרבים. עניין זה של העניין בלב השבור כמובן היה נחלתו של המין האנושי מאז ומתמיד, אך לא רק בגלל דברים אלו. כי הלב השבור הוא זה שממנו יכלו להיווצר כל סוגי הלבבות כולם, הוא האמנות האנושית במיטבה, ללא עזרים וללא צבעים, ללא מנגינות וחומרים, בלי תלבושות ובלי תווים. אמנות האדם בנפשו. הוא נוצר ומתרכב למשהו חדש בעודו מרכיב מחדש את חלקי לבו. אולם, אף פעם לא נדע מה יוליד יום ומה ייווצר מאותו לב אישי של אותו בן אנוש, כי פעם, פעם אותו לב במקצבים המיוחדים שלו, ואותו לב נשבר כנראה כמה פעמים לפחות. מספר הפעמים, קצב דפיקותיו המיוחד וזרימת דמו במרחב, הרי כל אלו נשברו ועכשיו הם מתרכבים, כמו אמבה שרוצה לעצמה חיים מסוגים אחרים. חוסר הוודאות חובר בן רגע עם מהותו של הלב השבור, בעוד רגע הוא יהיה שונה, איך נדע מיהו האדם שלמולנו יהיה, איך נדע במי פגשנו, האם בלב הזה או בלב הזה?
ראיתי פעם בשביל החום הבהיר שהילכתי עליו, לב פועם באמצע הדרך. שממה הייתה מסביב, שום זכר לגוף חי, רק צמחים מעטים וכמה קוצים כי חושבת אני שהייתי במדבר, השביל התעקל ממש קצת, היה קשה להרגיש זאת אפילו בהליכה, השביל מעט הפריח אבק, אבל לא הפריע למראה הדרך הצרה. השביל היה צר יחסית, מסביב שמים בהירים ירדו עד אלי והקיפו אותי, הראות הייתה רחבה, וקצת, ממש קצת, התערפלה כשחשבתי על דברים כאלו או אחרים. שממה אנושית מוחלטת, איני יודעת לאן נעלמו האנשים, אני הולכת במקצבים ברורים ולא חושבת על כך יותר מדי, לא ממש איכפת לי איפה כולם, איפה אחדים ואפילו לא אם נשאר אחד, אני הולכת וממשיכה כך להביט לצדדים, כמו שסיפרתי אני רואה כמה קוצים וקצת צמחים, האוויר יחסית חמים אבל לא גורם למועקה, השמים בהירים ועוטפים בי כל פינה. ואז אני רואה אל מול עיניי, ואדגיש ואומר שלא בהזיה, אני רואה לב פועם. אני רואה את גודלו חוסם ומתרווח על כל השביל כמעט, יש לו נפח וצבע מיוחד, הלב הזה פועם במקצבים מיוחדים בשבילו, הוא קצת שותת דם אבל אחראי מאוד לעצמו, כי לא ניתן לראות את הדם מטפטף. חלקים ממנו סגלגלים, חלקים שכמעט מתפוצצים בהם הוורידים, אבל יש אדום אמתי במלוא מובנו וצבעו, אדום כזה שיש בו את האדום שמסיט את כל תשומת הלב אליו, ואני, אני רואה גוש אדום חוסם לי את השביל, נח לו במרכז. אני מתקרבת אליו קצת, נעמדת, אני לא יודעת מה עושים ככה עם לב באמצע הדרך. כמו ילדה, ואדגיש ואומר שאני כבר די מבוגרת, אני נעמדת ובוהה, נעמדת ולא יודעת עדיין מה אני בוחרת. אני מתיישבת קצת לפניו בזוית אלכסונית על סלע לא גדול ולא קטן מדי, נוח לי, אני יושבת ומסתכלת על הלב, מסתכלת עליו. אני טוענת שאם איני יודעת מה לעשות עדיף שאחכה, אני אומרת עדיף לחוות את הזמן במקום למהר. אני אומרת לעצמי שגם ככה איש לא מחכה לי, הרי אין זכר ושום סימן לשום אדם, ואני בדרכי לאי שם ולא אדע באמת לאן אף פעם.
כך ראיתי פעם לב פועם, אמתי, מנותק מגוף, מנותק מאיברים כאלו או אחרים שיוצרים דמות. ללב הזה יש קיום עצמאי, ואני מרגישה אותו כיתום אמתי. אני צריכה לדאוג לו ועדיין לא יודעת איך. מה קורה לו ברגעים אלו לאותו לב?
אם רק הייתי יודעת אולי הייתה לי התשובה, אולי אז הייתי יודעת מה לעשות עם הלב הזה בדרכי העקלקלה, על השביל שמוביל אולי לגבעה, אולי לתהום, אולי לשאול האשליה. אני, איני רואה הכול.
הלב הזה לא מסתכל עלי, יש לו אינסוף עיניים בלתי נראות שפרושות על כל נקודה בו, הוא רואה לכל המרחב, בכל זווית ולכל כיוון, שדה הראייה שלו בשלוש מאות שישים מעלות, העיניים סביבו חגות אבל לא רואים אותן. חגות בדומיה, הוא הופך לא מודע וכך הוא עיוור וצלול ראייה באותה השנייה. מה לעשות איתו עכשיו. השמש לא מפסיקה לחמם את המרחב, אין ולוּ ענן אחד, ככה שבינתיים האקלים נשאר בעינו ונראה שאין לו שום כוונה לשנות את עצמו. לא עבר הרבה זמן מאז שהתיישבתי ככה, כי לא יכולתי להמשיך ככה, כשהלב הזה, הלב הזה על השביל הזה חוסם לי את הדרך והוא כולו שותת דם. אבל אזכיר ואומר שאין לכך זכר, כי אין שום סימן ושום כתם. לב מאוד מאופק חשבתי לעצמי. הלב הזה, הלוואי והיה הלב שלי.
|
