טביעה איננה מערבת תמיד שאיפה של מים לתוך הריאות והיא מוגדרת כהפסקת נשימה ממושכת עקב טבילה מלאה במים. בחלק מהמקרים, הטובע מגיב בסגירה לא רצונית של בית הבליעה, באופן שאינו מאפשר חדירת המים לריאות, אך גם לא מתיר לאוויר להיכנס.
ארגון הבריאות העולמי קבע, שאסור לבצע לחיצות על הבטן או תרגילים כדי לגרום לטובע להוציא את המים ששאף. לא רק שאין בהם תועלת, הם מזיקים. כמות המים הנשאפת לריאות בבליעה הינה קטנה והסצנה היפה שאנו רואים בסרטים של פליטת מים וחזרה לנשימה סדירה, היא דמיונית לחלוטין.
סימני אזהרה:
שאיפה של מים מתוקים לריאות מסוכנת הרבה יותר משאיפה של מי מלח והתופעות שהיא גורמת מופיעות באיחור של 12-6 שעות מהאירוע. עם זאת, אין צורך למהר לחדר המיון כל פעם שהילד בולע מעט מים בבריכה (אם אנחנו מתעלמים מכמות החיידקים ששוחה במים יחד איתנו).
אירוע של טביעה מאופיין בהפסקת נשימה, וכאשר זו קצרה יחסית, כלומר, מצאנו את הילד סמוך מאוד לזמן הטביעה, הילד יהיה בהכרה אבל מבולבל, חרד ומתנשף. כתינוקות אנו נולדים עם רפלקס צלילה - כאשר טובלים תינוק במים קרירים, הוא מפסיק לנשום וקצב הלב שלו יורד באופן ניכר, כך שהוא יכול לשרוד דקות ארוכות מתחת למים. רפלקס זה אובד לנו בהדרגה, אך במקרים רבים של טביעה של ילדים מתחת לגיל חמש, אנחנו מופתעים לטובה לראות עד כמה יפה הילד מתאושש מהאירוע, בלי לסבול מנזקים ארוכי טווח.
מה לעשות?
בכל מקרה של טביעה קלה או חמורה, אין ספק ואין מקום להתלבטות - יש לגשת למוקד עזרה ראשונה קרוב ולבדוק את הילד בדיקה יסודית. למשל, במקרה של שאיפת מים מתוקים, הילד יכול לפתח תסמינים חמורים של קוצר נשימה, ארבע שעות אחרי שהטביעה קרתה. הטיפול הראשוני תלוי במצבו של הילד. אם הוא נושם בכוחות עצמו, יש להשכיב אותו על הצד, למקרה שיקיא או יפלוט מים. אם, חלילה, הילד אינו נושם או מתקשה בנשימה, צריך לבדוק האם יש לו דופק ולהתחיל בהחייאה מתאימה. במקרים אלה, אם ההורה נמצא לבד עם הילד, עדיף לדחות את פעולות ההחייאה במספר שניות, להזעיק עזרה בנייד ואז להתחיל בהנשמה.
