בהחלטת שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, לשחרר את
רונאל פישר למעצר בית, מונה השופט את השיקולים שהביאו אותו לקבל את ההחלטה, ובין היתר הוא מציין: "שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא, שהמשפט עשוי להתארך עד מאוד, ולו לאור מספר העדים והיקף הפרשיות, אלא אם ישכילו הצדדים להגיע להסדר טיעון".
מהאופן שבו השופט מנסח את דבריו ("ישכילו הצדדים...") עולה בבירור, שמשאלתו של השופט והמהלך המועדף עליו הוא שהצדדים יגיעו להסדר טיעון, וזאת לאור השיקול של התארכות המשפט. נשאלת אפוא השאלה, אם שיקול זה - התארכות המשפט - הוא השיקול הבלעדי האמור להנחות את הפרקליטות בבואה לחתום על הסדר טיעון עם נאשם.
ובכן, התשובה היא לא באל"ף רבתי. בעניין זה אין לנו אלא להפנות להנחיות פרקליט המדינה, שם הוא מצטט מתוך ההלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון ב-ע"פ 4722/92 (עניין מרקוביץ) ואומר: "לעיתים די בחיסכון בזמן ובמשאבים הטמונים בעסקה כנגד הקשיים הכרוכים בניהול המשפט, כדי להצדיק את ההתקשרות בעסקה, ולעיתים גוברים חשיבות העניין ומיצוי הדין על פני כל שיקול אחר ופוסלים מדיעקרא ויתור כלשהו כלפי הנאשם".
עינינו הרואות: הנחיות פרקליט המדינה המסתמכות על בית המשפט העליון הן, שקיימים מצבים שבהם חשיבות העניין ומיצוי הדין עם הנאשם גוברים על פני כל שיקול אחר. ולענייננו: הפרקליטות חייבת לשקול אם קיימת חשיבות ציבורית שלא לחתום על עסקת טיעון עם פישר, כלומר לנהל משפט באורך מלא - על כל הכרוך בכך.
עם זאת יש להעיר, שגם אם הפרקליטות לא תחתום על עסקה עם פישר, הוא עצמו יכול לבצע הערכת מצב בדבר סיכוייו אל מול כל אחד מהאישומים שהוא נאשם בהם, ולהחליט שבנסיבות העניין עדיף לו להודות בהם (או בחלקם) בלא ניהול משפט באורך מלא, ובכך - לזכות בהתחשבות בית המשפט על הזמן והמשאבים שנחסכו.
