הדבר הראשון שמפחיד בדרך כלל את הזוכה בפרס ענק הוא, כיצד יתייחסו אליו או אליה לאחר היוודע הזכיה. מרוב חשש, מטמינה גיבורת הסרט "הדברים שאני רוצה" את הצ'ק בתוך נעל שלה, ומעלימה מכולם את דבר הזכיה כדי למנוע שינוי ביחס אליה ובכלל בשינוי שחל במצב העניינים. היא אישה שעמלה קשה כדי להגיע למה שיש לה - חנות קטנה לדברי סידקית, כדי לספק לקוראי הבלוג שלה את צרכי החומרים מהם יסרגו או יתפרו לאהוביהם ובני משפחתם.
עשייתה אינה על-מנת להרוויח ולהתעשר. היא מסתפקת בהנאה שיש לה מקירוב לבבות בין אנשים המגיעים לחנות, ופורצים בכך את חומת הבדידות של האדם כיום, המבלה רק מול המחשב ואינו מקיים כבר יחסי ידידות כפי שהיו פעם - פנים אל פנים. החום האנושי שמקבלים קוראיה ולקוחותיה - מהווים עבורה את האושר. והמסקנה מהסרט היא שהכסף אינו המקור לאושר. נהפוך הוא.
אך למרבה הצער, הסתרת האמת מבעלה, גורמת בסופו של דבר למשבר ביניהם.
מאטילד סנייה כובשת בתפקיד כז'וסלין, שכל שאיפתה היא להסב אושר לזולת. ערכים כאלה נדירים בימינו, ודווקא על-רקע ייחודה זה, היא מעניקה לסרט חותם כה אנושי, כה מלא רגש, שמסביר את אהבת כל חברותיה ולקוחותיה אליה. בעלה ג'ו (מרק לבואן) מדהים בעוצמת האלימות שהוא מפגין כלפיה בעת היותו שיכור, מה שמקשה לצופה קבל את אהבתה אליו שלא כלה, ולמרות הכל - היא סולחת לו. הטלטלות הנפשיות שהיא עוברת, והמצבים השונים, הם עיקר הסיפור, כשכל שחקן ושחקנית בסרט כה משכנעים, הודות לבימויו הנפלא של דידייה לה פשר. במאי עם רקורד הן כבימאי והן כסופר בעצמו. מה שאיפשר את ההבנות שנוצרו בינו לבין הסופר גרגואר דלקור.
הסרט בצילומי תקריב רבים, גורם לצופה לחוש שהוא בתוך האירועים, ועשוי היטב. לא סרט אקשן, אלא חדירה לנפש הדמויות ברגישות, והענקת חוויה נעימה לצופים. מאוד אנושי, עם מטרה ומסר מרתקים.
