סיפורו של האנס ליטן (רן דנקר),עו"ד צעיר בן לאם נוצריה ואב יהודי שהתנצר כשנישא לאשתו, הוא אמיתי. המאבק ההרואי של אמו, אירמרמגרד, להציל את בנה מצפורני הנאצים עלה בתוהו, אך היא המשיכה בו כל מהלך מלחמת העולם בשידוריה ברדיו הלונדוני, ולכן הסיפור ידוע באנגליה והמחזה הזה שעלה שם זכה להוקרה. את המחזאי בן ה 53 מארק הייהרסט פגשנו בערב ההצגה בהבימה בה נכח. הוא היה נרגש ביותר וחרד לתגובות מצד היהודים, שגורלם היה המר מכל בשואה, וכעת הוא ניצב בפני צאצאיהם שצלחו לקום מהאפר ולהקים מדינה. האנס גדל וחונך ע"י אמו לא לוותר על עקרונותיו, עקרונות הצדק. כך היה לחבר בקבוצה שהפגינה כנגד הרעיונות הנאצים עוד כשהיו באיבם. בליל שריפת הרייכסטאג, הייתה עילה לנאצים לאסור את כל מתנגדיהם, ואת ליטן בתוכם. את המנה שהוא זכה לה מאותו רגע - הבמה אינה ממחישה במלואה. הבימאי משה קפטן נהג בסופר-עדינות והתחשבות ברגשות הקהל, שעינויים כמו שהפעילו הנאצים על ליטן לא היו עוברים את סף יכולת הספיגה מבחינת הקהל. כך גם איננו רואים את כתונת הפסים הנודעת שלבשו אסירי מחנות הריכוז אז.(את רואה, אומר בציניות הקצין הנאצי לאם, לא לקחנו ממנו את בגדיו, ולא הלבשנו אותו מדי אסיר....) כשניתכות המכות הרצחניות להן זוכים האסירים - בעת שרואים את ליטן ועוד שני אסירים נזרקים לתא המעצר, שעוצב בצורה כה ריאליסטית ע"י פרידה קלפהולץ אברהמי, ואת הבעיטות והמכות שהוא חוטף, (שנשמעות בסאונד אך לא נעשות בפועל, רק בכאילו) הדם שניגר מפניו, וכל היתר - הכל ממותן כדי שהקהל האנין יוכל לקבל את המסר- די לנו כדי לקבל שמץ של מושג על התנהלות קלגסי האס.אה (S.A פלוגות הסער הרצחניות של הנאצים). אמו של האנס ליטן (גילה אלמגור)במאבקה חסר הפשרות אך המתוחכם והנחוש כאחת, זוכה באור הזרקורים והופכת לגיבורת המחזה. פגישותיה עם הקצין הנאצי (עידו ברטל) בהן היא מנסה לפגוש את בנה, וכן להביא לשחרורו של מי שהעלה למשפט ב-1931 את היטלר כדי שיעיד נגד 4 חברי פלוגות הסער, ולכן נאסר, הם הליבה של המחזה. הדיאלוגים שלה עם הקצין, עמידתה האיתנה כנגד הקלגס, הטענות החכמות שלה, לעומת הציניות שלו ותשובותיו החוכמולוגיות שסותרות את בקשותיה, הם החלק המרכזי בהצגה. אך המסר החשוב ביותר, והחלק החושפני על גלגוליו של ליטן בבתי הכלא ומחנות הריכוז הקורע את הלב, הם למעשה עיקר חשיבותו של המחזה. ורן דנקר באמת עושה כאן תפקיד מופלא, שכה מרשים בכנותו וחודר ללב הצופים ומחבר את הצופה לסיפור, כמו היה נוכח שם בה בעת. גם שמיל בן ארי כ"אריך" ואמנון וולף כ"קארל"- כאסירים הנוספים עמו בתא המעצר, מעשירים את התמונה בשיחות שביניהם. בן ארי בהומור שלו הבז לכוחניות והברוטליות של הנאצים, ו-וולף בקולו המיוחד ובאמפטיה שהקהל רוחש אליו, מרחיבים את הסצינות מבחינה דרמטית. את דמות אביו של האנס -ממלא באנושיות רבה מיכאל כורש, כפרופסור היהודי פריץ ליטן, שהתנצר, אך דבר זה לא עזר לו, והוא הושלך מהאוניברסיטה כמו כל אחד שטיפת דם יהודי זרמה בעורקיו, למרות שניסה לשרוד כשהתכחש לבנו, וכתב להיטלר שהוא צדק כשאסר את האנס המתנגד למישטר. על-רקע חילוקי הדעות בין האם לאב בנושא היחס לבן - הם נפרדים. היא עוברת ללונדון ומשדרת משם ברדיו על הנושא, בעוד הוא נשאר בגרמניה ומת שם ב 1940. את פירוט המאורעות ההיסטוריים העובדתיים הקשורים לסיפורו של ליטן, מתארת התכניה של ההצגה בצורה מופתית. המוזיקה של המלחין הנודע יוסף ברנדנשווילי מהווה חלק בלתי נפרד מהעלילה, ומהווה כאילו שחקן נוסף, ואינה נשמעת כמו "רקע" או תוספת המקובלת בסרטים ובהצגות, אלא "מדברת" כחלק חי מההתרחשויות. התלבושות של פולינה אדמוב מאוד ריאליסטיות ומעוצבות להפליא. כך גם עיצוב התנועה של שרון גל. רק בנושא התאורה של מאיר אלון יש נקודת תורפה: הזרקור העוקב (פולוספוט) אחר גילה אלמגור, וגורם לקהל ליהנות מהופעתה ולהתרשם ממנה במלואה, מקומו נפקד מפניו של רן דנקר. דווקא הגיבור של המחזה, זה שבעטיו קרה הכל - פניו בעלטה, וקשה להתרשם מעושר הבעותיו של השחקן הכה מוכשה ומחונן הזה. הסיבה לכאורה: הוא בכלא, ושם הכל חשוך. אך לא היא. בעוד פנסי התאורה לכלא קבועים, ורק מי שניצב מולם נראה, בצד הבימה - חושך. ושם מוטל ליטן. בהצגה שעלתה בלונדון היה ליטן מואר דיו, ולא כמו בהצגה בהבימה, וחבל. עם זאת האיר את הבמה במשחקו תומר שרון כ-"לורד קליפורד אלן הבריטי" עמו נפגשה אירמגרד. הדיאלוג של אלמגור ותומאש היה מהמעולים שבהצגה. תומר שרון מפליא גם במשחקו בהצגה "פתאום הגיע סתיו" עם הדיווה ליה קניג, ומהווה נכס מעולה לתיאטרון הלאומי. עוד נוטלים חלק בהצגה הם שחר רז בתפקיד כפול: כגוסטב המרמן, וכקצין אס.אס, ונצר אלוני ודורון עמית הן כחיילי אס.אס והן כקצינים. לאחר הצגת "עד ראיה" בקאמרי, שחשפה לראשונה את תעלולי הנאצים בשנים שלפני מלחמת העולם ה-2, וכמו ההצגה "הכיתה שלנו" המשותפת לקאמרי ולהבימה - כך הצגת "נעצר בחצות" היא בבחינת רפורטז'ה מעולה מומחזת ומבוצעת בשלמות ובהקפדה תוך שימוש בתרגום הנפלא של דורי פרנס, ובבימוי המוקפד של משה קפטן. הצגה שראוי שכל יהודי וישראלי יחזה בה, וילמד פרק שהיה עלום עד לא מכבר, וכה חשוב לתת עליו את הדעת: על הסכנה שבעליית מישטר של מטורפים המחסלים כל מתנגד במזרח התיכון בפרט, ועל מקומן של הדמוקרטיה ופתיחת הפיות כיום.