החולדות של APOPO מתחילות את תהליך האימון בגיל ארבעה שבועות, שבתחילתו המגויסות הצעירות נחשפות למראות, צלילים ומרקמים של העולם האנושי כדי להרגיל אותן לחברת בני האדם. כעבור מספר שבועות, הן מתחילות לסרוק משטחים גדולים באמצעות רחרוח ובכל פעם שהן מזהות נכונה מחבוא של חומרי נפץ, הן מתוגמלות במזון שהן אוהבות, בעיקר בננות ובוטנים. כך הן מתרגלות לקשר בין זיהוי נכון של חומרי נפץ לתגמול, ולומדות לסמן לצוות המאמנים שלהן באמצעות גירוד המשטח שהן מצאו חומר חשוד. השטחים שנוטרלו ממוקשים מוחזרים לבעלותם של התושבים המקומיים, שיכולים להמשיך לחיות את חייהם בביטחון, לעבד את אדמתם ולאפשר לילדיהם לצאת לשחק ללא סכנה ופחד. החולדות עובדות מימי שני עד שישי. בין האימונים הן יוצאות להפסקות ארוכות המיועדות למנוחה ומשחק. תהליך האילוף אורך כתשעה חודשים, ובסופו החולדות מוצבות במדינות שונות בעולם, ביניהן תאילנד, קמבודיה, וייטנאם ואנגולה. על-פי הארגון, החולדות מקבלות טיפול רפואי מהשורה הראשונה לאורך כל שנות פעילותן. הבעיה הרפואית השכיחה ביותר אצל חולדות שיוצאות למשימות-שדה היא גידולים סרטניים באוזניים כתוצאה מחשיפה לשמש ולכן עובדי מרכז האימון מורחים את אוזניהן בקרם הגנה לפני יציאה לשטח ומבצעים בדיקות רפואיות לעתים קרובות. חולדות שהגיעו לגיל הפנסיה מבלות את שנות הפרישה שלהן בכלובי-הבית במנוחה ובמשחק, תוך כדי שהן נהנות מתזונה בריאה שמורכבת מזרעים, אגוזים, ירקות ופירות, דגים ולפעמים חרקים. בנוסף לאיתור מוקשים ב-APOPO מאמנים את החולדות גם באיתור מקרי שחפת, מחלה שנחשבת לאחד הגורמים הראשיים לתמותה ממחלות זיהומיות בעולם. החולדות מסוגלות לסרוק אלפי דגימות דם בכל חודש, ובדייקנות שאינה פחותה מזאת של מיקרוסקופ. עד היום, עדיין לא לגמרי ברור מהו הרכיב שאותו הן מריחות בדגימות הנגועות, אבל ההשערה היא שמדובר בריח ייחודי המופרש על-ידי חיידקי השחפת. מאז החל הפרויקט, אותרו מעל ל-8,000 מקרים חדשים של שחפת שלא אותרו בהצלחה באמצעים המקובלים במעבדה. זיהוי מקרי השחפת מאפשר מתן טיפול רפואי הולם לחולים ומציל את חייהם, וכן נמנעים מקרים נוספים של הדבקות והתפשטות המחלה. אם אתם מתחברים לרעיון של אימוץ חולדת מחמד, אבל לא רוצים שהיא תגור אצלכם בבית, ארגון APOPO מפעיל תוכנית וירטואלית המאפשרת לקהל הרחב לאמץ וללוות חולדה מלידתה ועד ההכשרה הסופית. החולדה המאומצת תקבל שם לפי בחירת המאמץ, שיכול לבחור גם את מסלול ההכשרה: איתור מוקשים או שחפת. לכל אורך התהליך המאמץ יקבל הודעה בכל פעם שהחולדה תצליח במבחן ההרחה, ויישלחו אליו עידכונים שוטפים בדואר האלקטרוני לגבי הפעילות המבצעית של החולדה המאומצת ותמונות שלה מהשטח.

בישראל עדיין לא פועלות חולדות של APOPO, אבל בהחלט יש מקומות שבהם בעלי חיים רותמים את כישוריהם הייחודיים לטובת האדם. זיו לייבה, חקלאי ומגדל תמרים מבקעת הירדן, מפתח בשיתוף עם יעקב נקש ויערה גרינברג ליבנה מחוות עדן בעמק המעיינות, סטארט-אפ חקלאי לפתרון בעיית חדקונית הדקל האדומה. החדקונית היא מין פולש של חיפושית שדוגרת בתוך עצים ממשפחת הדקלאיים ואוכלת אותם מבפנים עד למותם. כיום הפתרון המקובל בעולם במטעי הדקלים הוא ריסוס מניעתי של המטע כולו, שיכול להכיל עד מאות עצים. זיו וניב ארציאלי, שותפו לחברת "נו-ריסק", מציעים פתרון אחר: הם מלמדים כלבים להיות העיניים של החקלאים בשטח על-ידי זיהוי העצים שנגועים בחדקונית מבין כל העצים הבריאים במטע. "היתרון שלנו הוא שאנחנו מוצאים את העץ הספציפי שחולה. יש פה יתרון אדיר לחקלאי גם מבחינת ההימנעות משימוש בחומרי ריסוס במטע כולו וגם מבחינת איכות הסביבה", מסביר לייבה. בתוך מטע תמרים קיים מגוון רחב מאוד של ריחות והאתגר של הכלב הוא להימנע מהסחות דעת ולזהות בדיוק רב את העץ שנגוע בחדקונית. למעשה, הכלבים מזהים את ריח ההפרשות של הזחלים ופעילותם בתוך העץ, ואת התגובה של העץ לנבירה בו. זיו מדווח שהכלבים מסוגלים לאתר את העץ החולה בדיוק של עד 85 אחוז, גם אם העץ נגוע בכמה זחלים בודדים בלבד. בדומה לעכברושים של APOPO שמריחים את חיידקי השחפת, לא ידוע מהי המולקולה המדויקת שהכלבים מריחים בתוך הדקלים, והנושא נמצא כעת בתהליכי מחקר ופיתוח. הכלבים מתחילים את האימון סביב גיל שלושה חודשים. עם הגעתם כגורים, מרגילים אותם לפקודות רגילות כמו "שב", "ארצה" ו"רגלי", ובשלב הבא מתחילים להכיר להם את הריחות הטיפוסיים של זחלי החדקונית. "תהליך האילוף נמשך 15-10 דקות ביום, שבמהלכן הכלבים לומדים שבכל פעם שהם מזהים עץ נגוע הם מקבלים צ'ופר בצורת מזון או משחק", אומר לייבה. " לכלבים יש מוטיבציה גבוהה לעבוד. מבחינתם, העבודה היא משחק מתמשך". משחר ההיסטוריה בני האדם מגייסים לשורותיהם בעלי חיים לצרכים שונים, כמו מזון, חקלאות ואפילו לחימה בקרב. שימוש בבעלי חיים בשירות האדם מהווה טכנולוגיה מתקדמת ובת קיימא, וניתן לראות יותר ויותר ארגונים שמפקידים משימות חשובות בידיהם (ובדרך כלל באפם) של בעלי החיים. חוש הריח שלהם מאפשר להם לבצע מטלות שבני האדם פשוט אינם מסוגלים לבצע בעצמם, והם עושים זאת ביעילות, בזריזות ובדייקנות. עבור בעלי חיים עובדים אלה, העולם שלנו הוא מגרש משחקים של ריחות ותגמולים.