ברשות היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אחי ואחיותי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, נזכור ונחזור. בעיני זו לא ססמה, זה לא איזה חלום רחוק, דמיוני. אכן, לקח כ-2,000 שנה לעם היהודי לחזור לארצו, למולדתו, אחרי שנשלח לגלות, וחזרנו. לקח 19 שנים מאז נלקחו בשבי מגיני גוש-עציון, והם חזרו לאדמתם ובנו יישובים פורחים. בזיכרון סוד הגאולה, ואנחנו, שזוכרים, בעזרת השם גם נחזור.
אני מבקש להודות ליושב-ראש הכנסת, שאפשר את הדיונים היום בוועדות וגם במליאה, ולהודות גם לנשיא המדינה, שעשה במשכן נשיאי ישראל טקס ממלכתי. כך ראוי לעם הזה.
אני מבקש, ראשית, להצדיע לחברי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, לאלה שדבקים בשא-נור ורוצים לחזור ונמצאים שם עכשיו, לא כהפגנה, אלא כרצון אמיתי ועז לחזור לביתם, לארץ-ישראל. שא-נור נמצאת, למי שלא יודע, באחריות ישראלית מלאה, מה שנקרא שטחי C. היא לא נמסרה לגורם זר, ברוך השם, אבל היישובים נעקרו בגלל שיקולים זרים של איש אחד, ששילם שלמונים לחברי כנסת ולעסקנים פוליטיים, שבז לדמוקרטיה, אחרי שעשה משאל בליכוד, אחרי שרוב העם התנגד, והוא בשלו.
אני מצדיע לחברי שבזמן שהם היו בגירוש עצמו הם שאלו את ממשלת ישראל: מה המקום הכי חשוב שאנחנו יכולים לתרום למדינה? לאן ללכת? הם לא אמרו: נוח לנו כאן, או אולי כאן. ולאן הם הלכו? הם הלכו לחולות חלוצה, מקום קשה מבחינה התיישבותית; הם הלכו ללכיש, כי המדינה אמרה להם: פה זה חשוב, והקימו יישובים לתפארה. אני מכיר את ההתיישבות הזאת מלפני 30 שנה, הייתי איתם כשהם עלו ליישובים.
אומר לך, ידידי חבר הכנסת
אילן גילאון, אני לא אוהב את המילים "שלחו אותם". אנשים, יש להם בחירה חופשית. אבל אתה צודק, כן, זה היה בעידוד ממשלות ישראל לדורותיהן, מגלילי, רבין, ואני יכול להמשיך את כולם. והם הלכו לשם מבחינת שליחות עצמית, חברתית, של גרעיני התיישבות שראו בזה ערך, והכל על אדמות מדינה והכל בצורה מוסדרת. והבית הזה החליט, והחלטה שאני אומר לכם בידיעה, אפשר לומר שהיא דמוקרטית כשסופרים את האצבעות. כמי שיודע - לא חושב ולא מעריך אלא יודע איך זה התנהל, איך קנו פה אנשים בבית הזה - קנו, לא שום דבר אחר - כדי שיצביעו ויהיה רוב זעיר כזה. בושנו וגם נכלמנו. אני מתכוון למי שחושב שאני מתכוון אליו, והדברים ידועים, ולא באתי פה עכשיו לקנטר וגם לא לעשות חשבונות, אלא בעיקר ללמוד את הלקח.
אני מצדיע לחברי שנאבקים יום-יום בביורוקרטיה שאנחנו, כמדינה וכממשלה, מומחים כדי להוציא את הנשמה לאותם אנשים באמת צדיקים. אני אומר לכם, צדיקים. אמרו פה חלק מחברי, חבר הכנסת עטר ואחרים: יש לך אפשרויות, אתה השר הממונה. אני מבקש להעמיד דברים על דיוקם: אין לי סמכויות, והגיע הזמן שהבית הזה יבין את זה, כי יש לזה השלכה שתכף אני אגיע אליה.
באופן חוקי, יש לי אחריות אחת, וזה על הוועדה המיוחדת לפיצוי. באנו עכשיו בהסכם הקואליציוני וביקשנו לקבל סמכויות שיהיו אצלי, כדי שנוכל לגמור את הסאגה. האם קיבלנו? האם קיבלתי? - תרשו לי לדבר בגוף ראשון, האחריות היא אצלי - לא ולא. בשביל זה אתה צריך את משרד האוצר. לצורך הקרוואנים הוא אחראי, ולזה יש אחד אחר אחראי. חברים, ככה לא פותרים את הבעיה. ואני אומר לכם, ואני פונה לראש הממשלה: האחריות היא אצלך. נכון, לפני שנתיים ומחצה ביקשת להעביר את זה אלי. לא אני ביקשתי את זה ולא הסכמתי בהתחלה, והיו פניות חוזרות ונשנות ונעתרתי, ואולי טעיתי.
ועדת החקירה הממלכתית שפרסמה את הדוח שלה אמרה כך - ציטוט: "על הממשלה לכלול גם הוראה מפורשת לכל זרועותיה, באופן שאינו מותיר מקום לאי-הבנה או ספק, - - - להתייחס למימוש אחריותם לטיפול במפונים - לא רק בנושא זירוז בניית הקבע אלא בכלל הנושאים - כאל משימה לאומית דחופה, הנמצאת בראש סדר העדיפויות הממשלתי, ואשר קודמת למשימות שוטפות" אחרות. אדוני ראש הממשלה, ועדת החקירה הגישה לך באופן אישי את העותק הראשון, באומרה: זו אחריות של ראש ממשלה. מתי נערך הדיון האחרון בלשכתך בנושא? מתי ביקרת את המפונים או פגשת אותם בלשכתך בפעם האחרונה?
אני אומר לך ומבקש ממך מפה - נדמה לי שאני יכול לדבר בשם כל חברי הבית: תן לי סמכויות וכלים לגמור את הסיפור העצוב הזה, שאין עליו שום מחלוקת בין כל חברי הבית.
אינני בא לדבר עכשיו על הגירוש וסיבותיו ולא להתווכח עם אף אחד; אנחנו במקום אחר. אנחנו מטפלים באופן פרטני בכל משפחה, והצמדנו, מעבר לשתי הקהילות - קהילת קטיף, שנמצאת במושב אמציה, שהיא קהילה, והקהילה של נווה-ים - הצמדנו לכל משפחה באופן אישי מלווה שלוקח אותה ביד, אישית, ומנסה לקדם אותה ולראות איך היא תבנה בית, איך היא תמצא תעסוקה. כן, כמו שאמר ידידי, חבר הכנסת גילאון, הם פגועים קשה; קשה לתאר למי שלא ביקר אותם.
ואני מציע לכם, ידידי, אפשר כל יום לעשות את הביקור שם, ואם תרצו, אני אבוא איתכם ונשלב ידיים. לא נהי ולא בכי, אלא נשלב ידיים, בעיקר עם שרי הממשלה, כי פה צריך לקבל החלטות. ואי-אפשר שהמדינה תשגע קהילה שלמה בקטיף, וכשהם מגיעים לרגע האחרון אז אומרים להם: לא, טעינו, סליחה, הכל מההתחלה. הרי זה מה שקורה. הרי כשאומרים "זה לא ייתכן", סימן שזה בדיוק מה שקורה. ואני אומר לכם: אני מטפל באנשים ובקהילות האלה יום-יום, זו לא הגזמה; כל יום. פעם בזה ופעם בזה. ועושה מאמץ, עושה מאמץ גדול כדי לפתור את הבעיות, כולל ממש האישיות, לטפל במשפחה פלונית, במשפחה אלמונית.
האם נלמד את הלקח? ימים יגידו. מה שברור, שעזות המצח והציניות של מי שהיה ראש הממשלה ועוזריו להגיד "לכל מתיישב יש פתרון" - אין חוצפה וגסות רוח יותר גדולה מאלה. זה כבר גובל בהתעללות. גם גירשת וגם ירשת.
אמר פה אחד מחברי: את הרוח הזאת אי-אפשר לשבור. האנשים האלה, המשפחות הללו, וגם ילדיהן, אכן קורצו מחומר רוחני שאיננו ניתן לשבירה.
אני אומר מבמה זו לראש הממשלה: אני מבקש שתפעל לתת בידי, כשר הממונה על מינהלת "תנופה", שעוסקת לילות כימים בניסיון לעזור לאותן משפחות - ואני רוצה להודות להן על כך - תן בידי את הכלים לסיים את העניין. אם לא יינתנו הכלים, אני שוקל להחזיר את המנדט אליך, לראש הממשלה. יכול להיות שאתה תדע לטפל בהם טוב ממני.
הלוואי שאוכל לומר לכם שהעבודה הסתיימה. אכן, אנחנו פועלים לסגירת מינהלת "תנופה", ואנחנו מתכוונים להשאיר גרעין קטן מאוד של עובדים במשרד החקלאות, שהוא יהיה הכתובת למצוקותיהם שטרם נפתרו וטרם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה.
אני רוצה עוד פעם לומר לאחי ולאחיותי מצפון השומרון ומגוש-קטיף, שבעזרת השם נזכור ונחזור. עם ישראל חי.
