בדיוק בזה היה צריך לעסוק - בחיבור של שכונות שיאפשר להן לצמוח ולהצמיח את העיר, ושיקל על כולנו לעבור מצד לצד ובחזרה. עניין כזה הוא גם לא כל-כך יקר. לא צריך לבנות מחלפים יקרים ומשוקעים, אלא די בגשרים מינוריים להולכי רגל ואופניים, ושחלקם ישמשו גם לתחבורה ציבורית. זה קל, מהיר וטומן בחובו בונוסים אדירים. אמנם, קיים תכנון לגשר קל שיחבר את שדרות יהודית לצד השני של איילון ושישחרר את שכונת מונטיפיורי מכלאה, אך מדברים על הגשר הקטן הזה
כבר יותר מחמש שנים, ואף על-פי שמדובר בפרויקט מינורי אין עדיין התקדמות בשטח. זה מדגים משהו מיכולות הביצוע של העירייה.
במטרופולינים שלוקחים את עצמם ברצינות, כבישים מהירים שהחליפו נהרות הולכים ונעלמים. תכנון כזה מאפשר איחוי רקמה אורבנית וניצול של נפלאות הטבע שהיו שם קודם. בפריז, לדוגמה, הכביש המהיר על שם פומפידו הפסיק לתפקד ככביש ו
נהפך לטיילת לאורך נהר הסיין - בלי שיקוע, בלי תשתיות נוספות ובלי זריקת כסף לפח. בסיאול (מטרופולין של 25 מיליון איש) הבינו שיש צורך בשינוי וחלק מהכביש המהיר שכיסה נהר הוסר ובמקומו יש
כביש צר עם פארק ונחל. שוב, בלי מגלומניה, ועם תוצאות. בבוא היום, כשמטרופולין תל אביב יתבגר ויפסיק לבנות רק שכונות מבוססות רכב, אולי יעשו את זה גם כאן ויחזירו את נחל איילון אל פני השטח.
בסופו של יום, מה שחסר בתל אביב הם לא שטחים פתוחים מוצפי שמש ויקרים מאוד לתחזוקה, אלא דווקא רחובות מסחריים שוקקי חיים שיחברו באופן טוב ואמיתי יותר את העיר לחלק המזרחי של המטרופולין - רמת-גן וגבעתיים, שנמצאות ממש מעבר לפינה. למרבה הצער, הפרויקט החדש, שעלותו מוערכת בשני מיליארד שקל, לא מספק את הדברים האלמנטריים האלה.