אין עוד מנוס מהסכם דו-צדדי בין ישראל לבין החמאס. תועלתו היא בכך שיהיה בו למנוע התנגשות חזיתית אפשרית בעתיד. ישראל, הרוצה כמו ארגון הטרור, בשקט שסוף-סוף ישרור ביניהם, תשכיל לעשות אם תכיר בעובדה שחמאס הוא כיום הגורם המכתיב את הטון בקרב הפלשתינים. על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים באובדן שליטתה המוחלט של הרשות הפלשתינית לא רק ברצועה, אלא גם בגדה..
אין זאת אומרת שהסכם שכזה ימנע יריבות בין שני הצדדים. היא תימשך אומנם גם להבא, אבל רק תיאורטית, על גבי הנייר. בפועל אמור ההסכם להבטיח מניעת התלקחות חזיתית ביניהם. לישראל, כמו גם לחמאס כמובן, המלקקים עדיין את פצעי "צוק איתן", זה בוודאי לא עניין שצריך לזלזל בו.
צו השעה
עם זאת ראוי אומנם להודות שדו-שיח ישראלי עם
איסמעיל הנייה או עם
חאלד משעל הוא סימפטי פחות מדו-שיח עם אבו מאזן. אלא שעבור השגתה של המטרה הנכספת - הקורבן הוא אכן רצוי בהחלט. שלוש יריקות, או גלולה לבחילה, ימנעו את הגועל-נפש מכך. אז מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ולא נעשה למען השקט?
צריך להיות סומא, מן הסתם, כדי לא לאבחן שאבו-מאזן איבד כבר מזמן את כושר-מנהיגותו על העם הפלשתיני. כל מילה שבפיו בטלה בשישים לא רק בקרב עמו - היא זוכה לזלזול מופגן גם מצד ממשלת-ישראל בראשות
בנימין נתניהו. סוד גלוי הוא שאבו מאמן מודע היטב לעובדת חולשתו, וכשידיו מורמות אל על בייאוש - הוא מבקש בעצם לפרוש.
זמנו של אבו-מאזן חלף לבלי שוב ואת מקומו תופס החמאס. על המומנטום הזה צריכה ישראל לרכוב במהירות, ללא שום עיכוב ודיחוי נוספים. אם ישראל תפנה לו עורף, חלילה - זהו מומנטום ששוב לא יחזור. ומאתר שהרשות הפלשתינית נמאסה על כולם והפכה באחת לחסרת-משמעות - הכרה בחמאס היא עכשיו הכרחית.