דרוש מנהיג-נביא

ב-כ' בתמוז ציינו 111 שנים למותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. תורתו הציונית של הרצל לא התקבלה בלי התנגדויות ודעות נגד. במיוחד מעניינת דעתו של אחד העם אבי הציונות הרוחנית. אחד העם היה ריאליסט, הוא האמין בממשי, הוא בחן את המצב הקיים, את העובדה שהיהדות פרחה באירופה, את השממה והעזובה שבארץ ישראל, ולא ראה בעיני רוחו כיצד ייתכן שהגולה תיעלם ובארץ ישראל יהיו מיליוני יהודים. לעומתו הרצל, אבי הציונות המדינית, ראה בעיני רוחו מציאות חדשה, שלא הייתה קיימת בתקופה שבה הוא חזה אותה. הוא ראה מדינה יהודית, הוא ראה את רוב רובו של עם ישראל יושב בארצו, חי חיים לאומיים שלמים. והרצל החל לפעול להגשמת חזונו. למעשה, אנו רואים פה התנגשות בין שתי גישות - הגישה הריאלית - מה שהיה הוא שיהיה, רק שינויים קטנים והדרגתיים אפשריים. והגישה המהפכנית, הרוויזיוניסטית - אם יש חזון מבוסס, אמיתי שנוגע בשורשם של דברים, ניתן לשנות את המציאות הקיימת, להניע תהליכים ואנשים וליצור מציאות חדשה, משופרת. או במילים של סבי ד"ר יהושע השל ייבין:

• "הנימוקים שבהם הסתייע אחד העם כדי ל'סתור' את דעותיהם של הציונים המדיניים היו שאובים, כמובן, מגנזי ה'קומנ-סנס' שלו: אותו 'השכל הישר' הבעל-ביתי, המאמין אמונה עיוורת בכוחה של 'חָזָקָה': 'ריאליות' היא - מה שקיים כיום הזה, 'בלתי ריאלי', 'דמיוני' הוא - מה שלא בא לעולם כיום, וממילא לא יבוא ולא יהיה גם מחר, מה שהווה כיום הוא שיהיה תמיד, ואילו החוזה-היוצר הגדול גורס להפך: מה שקיים כיום - ייתכן שמחר לא יהיה אלא זכרון מעומעם של ממשות שהתנדפה כחלום לילה; ומה שקיים היום בדמיונו ובחזונו של היוצר - הוא הוא המציאות והממש של יום מחר"

אחד העם טען שהמציאות אינה מאפשרת את העלאתם של מיליוני יהודים לארץ ישראל, שגם אם הדבר יצליח, אזי המדינה תהיה חלשה ונתונה בידי ציפורני הטרף של אומות העולם, שאלו תקוות שווא, ולכן זהו חטא לעוררן בלב האנשים. הרצל לעומתו ראה את התגברות האנטישמיות, הוא הבין שללא שינוי יסודי, העתיד יהיה רע ומר, והוא הגה תוכנית הצלה, הוא חזה פתרון. הרצל הבין כי ההצלחה לא תגיע עם עוד בית ועוד מגרש, אלא בקביעת מסמרות דיפלומטיים, בהשגת צ'רטר והצהרת בעלות, ריבונות ועצמאות. כי רק על-ידי קניית קרקעות לא נזכה לעצמאות מדינית בארץ ישראל. וכמו שכתב הרצל במכתבו לאוסישקין:

• "גם אם יקנה ביקטרינוסלב את כל הקרקעות, לא תהיה יקטרינוסלב בבחינה פוליטית לקנינו הוא, אלא קנינו של מושל רוסיה".

הרצל גם האמין בממשיותו של הבלתי ממשי (כדברי סבי) - הוא כתב במכתב לברון הירש:

• "דגל מהו? כלונס עם מטלית של בד? לא, אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ-הבחירה. בשביל הדגל הם חיים ובשבילו הם גם מתים. יתר על כן, זהו הדבר היחידי, שהם נכונים למות בשבילו, אם מחנכים אותם לכך. האמן נא לי אדוני! את הפוליטיקה של עם שלם, בייחוד אם הוא מפוזר בכל העולם, אפשר לעשות רק באותם גורמים שלא יימדו ולא יישקלו, שהם מרחפים באוויר למעלה. יודע אדוני, ממה נתהוותה ממלכת גרמניה? מחלומות, שירים, הזיות ופסים שחורים אדומים צהובים; ובזמן קצר, ביסמארק רק נקף את פירותיו של האילן, ששתלוהו אנשי הדימיון.
  "הכיצד? אין אדוני מבין מה שלא יימד ולא יישקל? ומהי הדת? ישים נא אל לבו את תלאות היהודים זה אלפיים שנה בעד 'פנטסיה' זו. כן, רק הצד הדמיוני שולט באדם, ומי שאין לו אחיזה בטיב הדברים האלה, יכול להיות אדם מעולה והגון ומיושב בדעת, ואפילו חונן דלים בסגנון גדול מאוד, אך הוא לא ינהג את בני האדם ולא ישאיר אחריו רושם כלשהו".

גם ז'בוטינסקי היה חוזה. הוא לא הגביל את חזונו ושאיפותיו על-פי המציאות בתקופתו. אנו לא תמיד זוכרים את זה היום, אך בשנים שז'בוטינסקי ייסד את הצה"ר ואת בית"ר (תרפ"ג-תרפ"ה) היו שנים של פציפיזם, השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שבהן עסקו מעצמות המערב המנצחות בפירוק נשק. המילים "צבא" ו"קצין" נהפכו למושגים בזויים, והשם "גנרל" - למילת גידוף ממש. באווירה זו גילה ז'בוטינסקי אומץ לב, יכולת מנהיגות וחזון וקם יחידי להשמיע מחדש את עיקרי תורת-הרצל שנשתכחה מלב הדור, ואף להכריז סיסמאות כה צורמות את האוזן הפציפיסטית כגון "חינוך צבאי" ו"לגיוניזם". וכמובן לא רחק היום והתחילו להשמיץ אותו, לקרוא לו "חסיד הצבאיות" ו"מיליטריסטן". אבל גם תורת הרצל וגם תורת ז'בוטינסקי קמו, הם קנו את לבבות העם, הצעירים נהו אחריהם. הם זיהו את האמת היוקדת, את החזון שבנוי על יסודות של אמת, והם הפיחו חיים ברוח הכלואה של העם היהודי. העם ידע לזהות בנפשו פנימה את אורה של האמת, את הגאולה המצופה - והוא התגייס. גם סבי וחבריו ב"ברית הבריונים", הראשונים שקראו לבריטים שלטון זר, הראשונים שקראו להתנגד לבריטים בכוח, גם הם לא שקלו שיקולים ריאליים. הם לא ספרו חיילים וכלי נשק (כי אז לא היו מעזים להתנהג כמו שהתנהגו), אבל הם ראו את האמת ההיסטורית, הם ראו את העתיד, את הלהבה שבוערת בנפשו של העם היהודי, את כוחה של הציונות - ופעלו. בעקבותיהם קמו המחתרות אצ"ל ולח"י, ובסופם הבריטים גורשו מארצנו. באחד המאמרים של סבי הוא השווה במספר תחומים את הרצל למשה רבינו. שניהם חונכו באווירה זרה, מתבוללת, שניהם ראו מעשה פגיעה ביחיד מעמם וזועזעו ועשו מעשה - משה את המצרי מכה עבד עברי והרצל את משפט דרייפוס, שניהם הורידו לעם ולקרקע תורה שהייתה קיימת גם לפניהם - משה את תורת ישראל והרצל את תורת הגאולה היהודית, ובעיני הכי משמעותי - שניהם החזיקו בכתר כפול, כתר נבואה וכתר מלוכה/מנהיגות. בשנים האחרונות התרחקה המנהיגות מהחזון והתעמקה באמנות האפשר, בריאליזם, בממשיות. אני מאמין שהגיע הזמן להחזיר את החזון למרכז הבמה. עם ישראל זקוק כעת למנהיגות בעלת חזון, למנהיגים שאינם פועלים רק על-פי המצב הנוכחי, שמגבילים את פעולותיהם, שמוותרים על חלקי ציון, מעקמים את חזון הציונות והגאולה, שמנתבים את דרכם על-פי "מה יאמרו הגויים" ו"איך העולם יגיב". אנו זקוקים למנהיגות מובילה, בעלת חזון, שאינה פוחדת ואינה מהססת, כי היא מכוונת על-ידי האמת, על-ידי הצדק, והיא תביא את הגאולה המלאה. העם זקוק למנהיג-נביא!