עשרות אלפי מילים, טונות של נייר, מאות פוסטים ותגובת בפייסבוק ולא פחות ציוצים בטויטר עסקו במה שמכונה "מתווה הגז". כמות המידע האמיתי והמדומה שאליו נחשפתי הפכו את חוסר היכרותי עם הנושא לגדולה עוד יותר והביאה אותי לחשוב סתם בהגיון פשוט.
התוצאה של ההתנצחות המילולית הזו בין שני הצדדים הניצים (המשוכנעים שכנוע פנימי עמוק שהצדק והגיון לצדם) היא שבשלב זה מחירי הגז לשוק המקומי גבוהים, מאגר לוויתן טרם פותח, צינור הולכה ימי טרם הותקן והכנסות טרם הגיעו לקופת המדינה כדי שיופנו לרווחת האזרחים. כולם עסקו בספירת כסף עתידי, בשערוך מצב משק האנרגיה העולמי בעוד 30-50 שנים ובשימושים של ההכנסות האדירות ממציאת המשאב בסמוך לחופי המדינה. בשלב מסוים נזכרתי בימי ילדותי עת צפיתי בקדימון לסרטים שנקרא "יומני גבע" או יומני "כרמל הרצליה" ובו ראיתי את התפרצויות השמחה והחגיגות נוכח מציאת סמני נפט בחלץ. נשארנו עם סימנים בלי נפט.
בימים האחרונים נוסף משתנה נוסף שלא נלקח בחשבון בלהט הוויכוח והוא ההודעה על מציאת מאגר גז ענק במים הכלכליים של מצרים. עובדה שהשר דרעי כינה כמחדל מודיעיני חמור והצדק אתו בין אם המידע היה קיים ולא הועבר לידיעת שרי הקבינט ובין אם לא היה קיים בארגוני המודיעין של ישראל. נושא זה הוא עניין אסטרטגי ממעלה ראשונה אך לא כאן המקום לעסוק הכשל החמור הזה. חמורה עוד יותר העובדה כי הנושא נדון בקבינט הביטחוני וגם שם ההתקדמות המצרית - יוק.
הגז, לדעתו של אדם כמוני שאינו מצוי בסבך האינטרסים האופף את הסוגיה, הוא מקור אנרגיה זמין ורצוי זול לצרכי מדינת ישראל וצריך לשמש כמקור להכנסות גבוהות ממכירה לחו"ל.
אם הגז הוא מקור אנרגיה עבור ישראל אזי חייב שיהיה מחיר מיוחד לשימושים להפקת חשמל ומחיר מיוחד לשימושים של תעשיה (כאן מתבטא במיוחד הצורך בפיקוח על מחיר הגז).
עיון קצר בהסכמים השונים של מחירי הגז לחברת החשמל מגלה כי לאור מדיניות ההצמדות לא ירחק היום ומחיר הגז לצורך הפקת חשמל על-ידי היצרן הראשי והכמעט בלעדי של ישראל לרמה של 6.8$ תוך 5-6 שנים. הצמדת חברת החשמל גוררת אחריה את כל היצרנים הפרטיים ואת תעריף החשמל לכל המשק אחת הבעיות המרכזיות היא הוויתור המודע שנעשה על הצמדת מחיר ישראל למחירי היצוא כמחיר תקרה.
עוד ניתן ללמוד על נקלה כיהשינוי המבני לא באמת יביא תחרות - עלויות ההפקה בכריש ותנין מאוד גבוהות יחסית לתמר ולוויתן ולכן הם לא יוכלו לחולל תחרות מחירים במשק. מה שיקרה זה שמי שיקנה את כריש ותנין יבוא למדינה לקבל הטבות (הגנות ינוקא, סובסידיות, בלעדיות בשיווק וכו') הכול כמובן על חשבון הצרכן.
היציאה של דלק מתמר היא עניין פיננסי לגמרי ואין לה משמעות תחרותית אמתית (בטח כשזה קורה רק בעוד 6 שנים). הביקושים בישראל (שלא מתמר) נמוכים - מדובר בעיקר על
החברה לישראל שיש לה חוזה קצר טווח. היא תוכל ליהנות מקיומם של כמה ספקי גז. אבל כל יצרני החשמל הפרטי וחברת החשמל כבר מחויבים לכמויות גדולות מאוד לתקופות של 15-20 שנה בחוזי Take or Pay. וליצירת יתירות תשתית (ביטחון אנרגטי).
משמעות גילוי הגז במימיה הכלכליים של מצרים היא ברורה: אין ולא יהיה "לקוח עוגן" מחוץ לגבולות ישראל שעליו יכולה חברת "נובל אנרג'י" ושותפותיה להתבסס כדי לאגם את משאבי העתק הנדרשים לצורך פיתוחו של מאגר לוויתן. הסיכוי, לכן, שבתנאים הקיימים המאגר יפותח ממימון עצמי אינה קיים - לא במתווה נתניהו ולא במתווה יחימוביץ'. הדרך היחידה שלא לאבד את רזרבות הגז העצומות הנמצאות במרחבי "לוויתן" היא פיתוחו של השדה על-ידי המדינה. זו צריכה להעביר לרשותה את הזיכיון המצוי בידי "נובל אנרג'י" בדרך של "קנייה החוצה" או בכל דרך אחרת.
עיון קצר בהיסטוריה התשתית של ישראל מגלה כי בסופו של יום כך הוקמו רובם המכריע של התשתיות המכניסות בישראל ואפילו הרכבת הקלה בגוש-דן הייתה תקועה שנים בהמתנה לידיים פרטיות.
פתרון זה של העברת "לוויתן" לידיים ממשלתיות לצורך פיתוחו יעלה על סדר היום את הסוגיה המרכזית בנושא הגז: ההולכה מהמאגרים אל החוף. גם הדיוט יכול ללמוד בקלות כי הפתרון הבסיסי לסוגיות השונות בנושא זה נעוץ בהנחת צינור לחוף. ככל שיתעכב כך כל הדיון סביב המתווה ימשיך להיות אקדמי, תיאורטי או כלי להתנגחות פוליטית בין מפלגתית.
ברור שבמצב הנתון רק המדינה, מתקציבה, יכולה לממן הנחת צינור זה באמצעות זרועות ביצוע שלה המתמחות בתחום זה כמו נתגז במקטע היבשתי וקצא"א במקטע הימי. הן נתג"ז והן קצא"א הוכיחו את יכולתן בתחום מסובך זה שלבד מהיותו מבצע הנדסי מורכב הוא מלווה באין ספור בעיות ביטחוניות ואסטרטגיות (בעיקר במקטע הימי).
כל דרך אחרת רק תביא לעיכובים נוספים במהלך החיוני של הנחת הצינור בנוסף לאלו הנובעים מההתגוששות הבלתי פוסקת סביב "מתווה הגז" שהופך, כאמור, לפחות ופחות רלוונטי עקב מציאת הגז המצרי. האם מישהו מעלה על דעתו שמצרים, ירדן והרש"פ יקנו גז דווקא מישראל כאשר קיימת אופציה לרכישת משאב זה ממצרים ואולי בעתיד מטורקיה, מלבנון או ממדינה מוסלמית או ערבית אחרת.
כיוון שכך עדיף ורצוי למען דורות אלו ולמען הדורות הבאים לחזור לפעול בדרכים שהביאו לבניית התשתיות המוצלחות של מדינת ישראל.
הפרטה היא, בדרך כלל, דבר נכון אך לא תמיד, לא בכל תנאי ולא בכל עניין.
