בתחילת אוגוסט 2015 הודיע מחמוד עבאס על כוונתו להתפטר מהוועד הפועל של אש"פ, כשלהכרזתו זו התלוותה התפטרותם של כמה בכירים נוספים, וב-1 בספטמבר 2015 אכן הודיע על התפטרותו מתפקיד זה וגם מתפקידו כיו"ר הוועד הפועל של פתח, הארגון המוביל באש"פ - הגם שלא נמסר מועד מדויק לכניסת הפרישה לתוקף. הכרזה זו לא התקבלה בהפתעה ברחוב הפלשתיני, הגם שרבים נוטים להתייחס אליה בספקנות ובציניות ורואים בה תמרון פוליטי, שמטרתו לסייע לעבאס להרחיב את הלגיטימציה להמשך כהונתו רבת השנים בתפקיד זה.
ניתן להצביע על מספר סיבות להודעת הפרישה של עבאס. לצד גילו המתקדם (81), הוא מאבד את בסיס הלגיטימציה הציבורית לשלטונו, שכן אינו מצליח לשפר משמעותית את רווחת חייה של האוכלוסייה הפלשתינית וגם המאבק העממי והמדיני, שהוא דוגל בו, אינו סוחף את הציבור ומשכנע, כי יש בו תוחלת. עבאס, כיתר בכירי אש"פ והרשות הפלשתינית, קשור בעבותות לעצם קיומה של הרשות. עתידם הכלכלי והפוליטי תלוי בהיותם חלק ממערכות אלה. תלות זו היא סיבה מספקת שתמנע מאותם בכירים ליזום את פירוק הרשות. בה בעת, השחיתות והנפוטיזם בשורותיה של הרשות הם בחזקת סוד גלוי והתסכול הציבורי בהקשר זה מתבטא בין היתר גם בסקרי דעת הקהל המצביעים על כי התמיכה ברשות ובכיריה נשחקת בהתמדה. ב-2 בספטמבר 2015 התפרסמו ב-הארץ תוצאות סקר דעת קהל מקיף, שהצביעו על תמיכה של כ-16 אחוזים בלבד בעבאס ועל אחוזי תמיכה נמוכים אף יותר בבכירים פלשתינים, ששמם הוזכר כמועמדים להחליפו. שיעורי אמון ציבורי נמוכים אלה, לצד היותם הסבר למהלך הפוליטי של עבאס, מסבירים גם את הספקנות, שביטא הציבור הפלשתיני בהיוודע הכרזת ההתפטרות.
יתר על כן, עבאס חש שהקהילה הבינלאומית מאבדת עניין בסכסוך הישראלי-פלשתיני וחושש מנסיגה של הממשל האמריקני מכל מאמץ להתניע שוב את התהליך המדיני. זאת, בשל שיקולים פנים-אמריקניים, הקשורים כיום ברצון להימנע מהגברת המתח ביחסים עם ישראל, בין היתר על-רקע אישורה של עסקת הגרעין עם אירן, ועם הקהילה היהודית בארצות הברית. במובן זה, ניתן לראות בהתפטרות עבאס גם איתות לקהילה הבינלאומית ואזהרה מפני נסיגה מהידרשות לסוגיה הפלשתינית, ואולי אף רמיזה מאיימת בדבר כאוס, שעלול להיווצר בזירה הפלשתינית בהיעדרו מהזירה.
ועד פועל חדש?
במקביל, עבאס מתבונן בהתפתחויות בזירת עזה וער לדיווחים על אודות משא-ומתן המתנהל בין ישראל לחמאס, שיוביל אולי להסכם הודנה או תהאדייה תמורת שיקום הרצועה. עצם הדיווחים, ובפרט אם מגעים בין ישראל לחמאס יסתכמו בהבנות בדבר שיקום ורגיעה ביטחונית לטווח הארוך, יחזקו את הלגיטימציה, שאינה רשמית אמנם, שממנה נהנה שלטון חמאס ברצועה. לכן, גם אם הדיאלוג בין ישראל לחמאס אינו מקיף ומעשי, הוא עדיין עשוי לחזק את מעמדו של חמאס בעיני הציבור הפלשתיני, לשחוק את הסיכוי לפיוס בינו לבין פתח ולחזרת הרשות הפלשתינית לרצועת עזה, וכן להוות תמריץ לחמאס להמשך מאמצי החתרנות נגד הרשות גם ביהודה ושומרון. על אלו יש להוסיף את הקושי, שחווה עבאס בהתמודדות עם חברי הוועד הפועל, ביניהם יאסר עבד רבו, שאותם זיהה כחותרים תחת מעמדו וסמכותו ותומכים במתחרים וביריבים מושבעים שלו, דוגמת
מוחמד דחלאן.
אפשר שהתפטרותו של עבאס תוביל לבחירת ועד פועל חדש, שיהיה נוח לו יותר - אם אומנם יישאר בתפקידו. עיתויה של הכרזת ההתפטרות אינו מקרי: בחודש הקרוב צפויה להתכנס המועצה הלאומית הפלשתינית (מל"פ), לראשונה מזה כעשרים שנה. תקנון המל"פ מאפשר, בתנאים מסוימים, לבחור יו"ר ועד פועל גם בהיעדר קוורום. משום שרוב חברי המל"פ אינם מתגוררים בשטחי הרשות ורבים מהם לא יוכלו, או לא ירצו להגיע לכינוס, עבאס עשוי להימצא במצב נוח מבחינתו לקבלת החלטות, לבחירת חברים חדשים לוועד הפועל ואולי אף לבחירתו מחדש בשם "דין התנועה".
מהלכים משמעותיים ביו"ש
ההתפתחויות האחרונות ברשות ובאש"פ, בין אם הן אותנטיות ובין אם הן בחזקת תכסיס פוליטי, מעידות על משבר עמוק בזירה הפלשתינית, שהוא תוצאה של תהליכי התפוררות ואובדן לגיטימציה מתמשך של ההנהגה הפלשתינית. ישראל אינה יכולה להתעלם מהמשבר, למרות שלא נכון יהיה מבחינתה לנסות ולהתערב בו באופן ישיר. כל התערבות ישראלית במשבר או בניסיונות ליישבו עלולה להיות בעוכריה, שכן ניסיון להשפיע על המתרחש בזירה הפלשתינית יעורר התנגדות פלשתינית ועלול להחריף את המתח בזירת הסכסוך. יתרה מזאת, הצבעה של ישראל על מנהיג פלשתיני מועדף מבחינתה תפגום בלגיטימציה שלו ושל המערכת שיבקש לבסס ולהנהיג, ובפרט לעורר התנגדות למאמציה לחדש הידברות מדינית עם ישראל, אם תבחר לעשות כן. ממילא, ישראל מצויה במלכוד בין יחסיה עם הרשות הפלשתינית לבין מדיניותה ביחס לרצועת עזה. הצורך בשיקום הרצועה, שהוא הכרח אסטרטגי והומני, מחייב הידברות עם חמאס, אלא שהתקדמות בדיאלוג עם חמאס עלולה להחליש את מעמדה של הרשות, על-רקע "משחק סכום האפס" המתקיים בין שני המחנות הפלשתינים היריבים.
לכן, ישראל נדרשת לתמרון מורכב בין מתחים והגיונות פעולה: מומלץ שלצד המאמץ לשיקום הרצועה ישראל תיזום מהלכים משמעותיים ביהודה ושומרון, שיכללו, בין היתר, הגדלה של מספר היתרי העבודה בישראל, שיפור התנאים ונוהלי הפעילות במחסומים המרכזיים בין הגדה לישראל, הגמשת המדיניות בנוגע לפיתוח אזורי פלשתיני בשטחי B, וכן נכונות להקצאת אזורים מוגדרים בשטחי C שייועדו לצורך פיתוח תעשיה ותשתיות. במקביל, ישראל צריכה להמשיך לפעול בנחישות, שאכן גברה לאחרונה, נגד פורעי החוק היהודים ולעשות כל מאמץ להרגעת השטח במטרה להנמיך את רמת האלימות, להכיל אירועים מקומיים ולמנוע את התפשטותם כאש בשדה קוצים.
הפער בין ישראל והפלשתינים בנוגע לנקודת ההתחלה לחידוש המשא-ומתן נותר רחב ועמוק, וכל שכן בנוגע למתווה ההסדר שיהיה מקובל על שני הצדדים. נוסף על פערי העמדות, המקשים על ישראל והרשות/אש"פ לשוב לחדר הדיונים, יש להניח שאם אומנם יחולו שינויים מבניים ופרסונליים באש"פ וברשות, הצד הפלשתיני יהיה טרוד במשך תקופת זמן לא-מבוטלת בפוליטיקה פנימית, מכדי להתפנות לחשיבה ולפעילות, שתסייע לחידושו של המשא-ומתן. משמעות דברים אלה היא, ששבר המנהיגות בזירה הפלשתינית נוסף על יתר הגורמים, מקבעים את המבוי הסתום בתהליך המדיני.
מכל מקום, למרות הסיכוי הנמוך להתפרקות הרשות הפלשתינית או להתדרדרותה לכדי כאוס בלתי-נשלט, נכון יהיה מבחינת ישראל להיערך למקרה שתיאלץ לנקוט צעדים חד-צדדיים, ללא תיאום עם כוחות הביטחון הפלשתינים, כדי למזער סיכונים ולשמור על אינטרסים חיוניים. תמיד כדאי שתהיה גם תוכנית מגירה להתמודדות עם התממשותו של תרחיש זה.
