בדצמבר הקרוב, בעוד שלושה חדשים, ימלאו חמש שנים לתמורה שהחלה בדצמבר 2010, שנקראה בתחילת דרכה "האביב הערבי". כל העולם מחא כפיים לגיבורי הרחוב, הענקים פשוטי העם, שבעשר אצבעותיהם סילקו את בן עלי מתוניסיה, הכניסו את מובארק לכלוב הנאשמים במצרים, התקוממו נגד קדאפי צמא הדם בלוב, יצאו לרחובות נגד אסד בסוריה, מחו בקול נגד עלי עבדאללה צאלח בתימן, והתנחלו במחאה נגד השלטון בכיכרות מנאמה בירת בחריין. כל העולם עצר את נשימתו בתקווה שהנה אנו צופים בפתיחתו של דף חדש בספר ההיסטוריה של המזרח התיכון, שעיקרו שקיעת הדיקטטורה וזריחת הדמוקרטיה, חיסול אלימות-השלטון ופריחתן של זכויות האדם וחירויות האזרח, היעלמות השחיתות והשתלטות השקיפות. המחזות של כיכר אלתחריר בקהיר, הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במצרים, הרכבתה של ממשלת קואליציה בתוניס, פעילות מפלגתית ערה במרוקו, פרלמנט עוצמתי בכווית, הפגנות למען חירויות פוליטיות בסוריה ונשים שיצאו מהמטבח כדי לדרוש את זכויותיהן - היו מדהימים. זה היה החלום שראינו דרך עיניהם הפתוחות של כמה עיתונאים שטופי רומנטיקה, ונפלנו במלכודת תקוותם שזו אכן תהיה המציאות החדשה של האזור. היום, כמעט חמש שנים אחרי האור הגדול, נמצא העולם הערבי במנהרה חשוכה, עלובה ועצובה, ללא שום נקודת אור באופק הקרוב והרחוק. סוריה, עירק, לוב ותימן הפכו לשדות קרב כשהאזרחים הם הקורבנות. מהפכה במצרים הסירה את הנשיא הראשון שנבחר באורח פסבדו-דמוקרטי ועבד אלפתאח א-סיסי מחזיר את חירויות האזרח וזכויות האדם במצרים לימים האפלים של גמאל עבדול נאצר. השאלה המטרידה רבים בעולם היא למה נכשל "האביב הערבי", מהו מקור הבעיות של האזור. התשובה לשאלה זו מורכבת. מקור כל הצרות הוא אבן היסוד של תרבות המזרח התיכון - השבטיות. מאז בריאת העולם היה אזור זה מדבר ענקי, צחיח, הכולל את מדבר הסהרה, חצי-האי ערב והמדבריות של סיני, סוריה, עירק וירדן. במדבר האדם חייב לחיות כשבט בשביל להגן על מקור המים שלו מפני שבטים אחרים, שגם הם זקוקים למים. לכן האחר הוא אויב, הזר מאיים, וכל מי שאינו אחד מאיתנו זומם נגדנו. זה תמיד "אנחנו" ו"הם", ו"אנחנו" תמיד נגד ה"הם". האדם נאמן בכל מחיר לשבט, למנהגיו ולמסורותיו, ולא למדינה או לחוקיה ומוסדותיה. במילה אחת: "שבטיות". האומה הערבית עדיין חיה בהשפעתן של צורת חשיבה והתנהלות אלו. אלימות - בעיה שנייה הנובעת מהשבטיות היא האלימות. התרבות במזרח התיכון אומרת שכיוון שה"אחר" הוא אויב, ברגע שהוא מתקרב, הוא עלול להרוג אותי כדי לקחת ממני את מקור המים, ולכן עלי לחסל אותו לפני שהוא מחסל אותי. מכאן, שהאלימות על-מנת להרוג היא הכלי הראשון הננקט במזרח התיכון לפתרון סכסוכים. כבוד - בעיה נוספת הנובעת מתרבות השבט היא הכבוד. אדם לעולם לא יסכים להשפלה, ומי שסבל מהשפלה ירצה לנקום במי שהשפיל אותו ולחסל אותו לגמרי. אדם מוכן לשחוט את ביתו, אחותו ואף את אמו, אם זו גרמה לו בושה בהתנהגות חופשית מדי. הכבוד ממלא תפקיד ראשי ביחסים בין פוליטיקאים ומדינות, ולעתים קרובות הוא חשוב יותר מענייני כלכלה, פיתוח ובריאות. שחיתות שלטונית - גם זו נובעת מתרבות השבט, והמדובר במינוי קרובים למשרות שלטוניות. בעוד שנפוטיזם נתפס במערב כבעיה גדולה, ויש חוקים, תקנות ומנגנונים האמורים למנוע תופעה כזו, הרי שבתרבות המזרח התיכון נפוטיזם הוא שם המשחק הפוליטי והציבורי. זאת, משום שמי שהתמנה למשרה רמה אינו בוטח באנשים מקבוצות אחרות, ולכן הוא ממנה למשרות שבשליטתו את בני משפחתו או בני משפחה אחרת הנמצאת בברית עם משפחתו. אם היחסים בין המשפחות יתדרדרו, הוא יפטר את בני המשפחה האחרת, או שהם ייפטרו ממנו... השחיתות הכלכלית - איש שלטון חש מחויב כלכלית לבני משפחתו ושבטו, לא למדינה וודאי לא לקבוצות האחרות באוכלוסיית המדינה. לכן הוא מקצה משאבים להשקעה בתשתיות (דרכים, תקשורת, חינוך, רפואה, תעשיה) של האזור של השבט שלו ושל השבטים התומכים בו, ואינו מקצה משאבים לקבוצות שאינן תומכות בו. מצידו הם יכולים ללכת לעזאזל, או לאירופה, על-פי בחירתם. קבוצות אתניות רבות - במזרח התיכון יש קבוצות אתניות רבות: ערבים, כורדים, טורקמנים, ברברים, יהודים, ארמים, פרסים, בלוצ'ים, אזרים ועוד. במקומות רבים חיות קבוצות אלה בחיכוך מתמיד, והיחסים ביניהן אינם טובים ואף עוינים. הם בדרך כלל אינם מתחתנים אלה עם אלה, וכל קבוצה שומרת בקנאות על לשונה, מנהגיה ומסורותיה. כל קבוצה מגדירה את עצמה גם באמצעות האחר, על-ידי הצבתו בעמדת האויב המאיים. מכאן האלימות הגדולה בין ערבים וכורדים, בין טורקים וכורדים, בין ערבים וברברים, ובעצם בין הערבים וכל האחרים. דת - האיסלאם הוא הדת העיקרית במזרח התיכון, וקנאי האיסלאם רואים בבני הדתות האחרות החיים במחיצתם כופרים שדינם מוות. מכאן נובעת האלימות של קנאים איסלאמים נגד נוצרים, יזידים, יהודים, עלאווים, צבאא'ים, מנדעים, זורואסטרים, בהאא'ים, דרוזים או אתאיסטים. עדתיות - בעיקר באיסלאם. האיסלאם התפלג באמצע המאה השביעית לשתי קבוצות - סונים ושיעים. המאבק ביניהם הוא על השלטון באיסלאם, אבל לאורך השנים לבש המאבק מעטה דתי כי כל צד גייס את אללה, הקוראן, החדית' (התורה שבעל פה), השריעה (ההלכה), ההיסטוריה והתיאולוגיה לצידו, והאיסלאם השיעי שונה בהיבטים רבים מהאיסלאם הסוני. יש מקום לסברה שמדובר כאן בשתי דתות שונות למרות הדמיון ביניהן. לאורך ההיסטוריה היו בין שתי העדות מעשי טבח רבים ומיליוני בני אדם נפלו קורבן למאבק זה, כולל חללי מלחמת אירן (השיעית) נגד עירק (תחת שלטון סדאם חוסיין הסוני) לאורך שנות ה-80' של המאה ה-20. התרבות הסביבתית - סכמטית, מחולקת אוכלוסיית המזרח התיכון לשלוש קבוצות תרבות - בדווים שוכני המדבר, איכרים (פלאחים) הגרים בכפרים ובני עיר המתגוררים בערים - בעלות מאפיינים נפרדים, סטראוטיפים שונים ותפיסות נבדלות. הפלאח שונא את הבדווי כי בן המדבר גונב את התוצרת החקלאית שלמענה עמל האיכר חודשים רבים. הבדווי רואה בפלאח ובבן העיר נחותים כי ויתרו על אורח החיים הערבי המקורי, שהוא מדברי, והפכו לחלשי נפש ואופי. בן העיר רואה בבדווי פרימיטיבי שנשאר במדבר. נישואין בין הקבוצות הללו נדירים מאוד. הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי - מדינות אלו סימנו את גבולות המזרח התיכון על-פי האינטרסים שלהם ולא על-פי קווי המתאר הסוציולוגי של המזרח התיכון. כן נוצרו מדינות בעלות אוכלוסיות המורכבות מקבוצות אתניות, שבטיות, דתיות ועדתיות שמעולם לא התחברו זו עם זו ומעולם לא יצרו "עם" אחד ומאוחד. למרות שמדינת סוריה קיימת (או הייתה קיימת) במשך עשרות שנים, לא נוצר בתודעת האזרחים "עם סורי", אלא נשארו בסוריה ערבים, כורדים, טורקמנים, מוסלמים, נוצרים, עלאווים, דרוזים, שיעים, סונים, וכולי. גם מדינת עירק לא הצליחה ליצור "עם עירקי" ולא התנחלה בלבבות אזרחיה. למרות מאמצי השלטון, המשיכו האזרחים להגדיר את עצמם בהגדרה המסורתית האתנית והדתית. כך, כתוצאה ממעשי הקולוניאליזם, נוצרו מדינות שאינן לגיטימיות בעיני אזרחיהן הרואים במדינה משהו זר שנכפה עליהם בידי זרים, נוצרים, בני אירופה, שלחלוטין אינם מבינים את בעיות המזרח התיכון. השלטון במדינות ערב המודרניות - בכל אחת מהן השתלטה קבוצה אחת על כל המדינה, השולטת בכל הקבוצות האחרות ביד רמה, בזרוע נטויה, בחרב שלופה ובמרתפי עינויים. המיעוט העלאווי בסוריה, שבט הקדאפים בלוב, המשפחה ההאשמית בירדן - כולם דוגמאות לקבוצה קטנה השולטת באחרים עם לגיטימציה קטנה, אם בכלל יש לה כזו. ישראל - מדינה שקמה בעקבות נפילת האימפריה העותומנית במלחמת העולם הראשונה והכיבוש הקולוניאלי הבריטי, שאפשר ליהודים לשוב אל ארץ מולדתם ההיסטורית אחרי שהוגלו ממנה לפני אלפיים שנה. באופן כללי, הערבים והמוסלמים אינם מכירים בזכותו של עם ישראל על ארצו, אינם מכירים ביהדות כדת חיה וקיימת, או בקיומו של עם יהודי, אלא רק בקהילות יהודיות השייכות לכל אומה ולשון. לכן הם מתרגזים מעצם קיומה של מדינת ישראל בלי קשר לגבולותיה. השליטים הבלתי לגיטימיים של מדינות ערב המודרניות, הבלתי לגיטימיות, חיפשו אויב חיצוני כדי להשתיק את האופוזיציה הפנימית ולאחד את העם תחת דגלם הבלתי לגיטימי, וישראל נמצאה כגורם מאחד, "אויב חיצוני", ובעצם שעיר לעזאזל, להפנות אליה את זעם ההמונים. זה מסביר את העויינות המתמדת של אמצעי התקשורת הערביים כלפי ישראל, ושלושה דורות של ערבים נולדו וגדלו אל תוך מכונת התעמולה נגד ישראל שעיצבה את גישתם השלילית אליה, אל הישראלים ואל היהודים. נפט - משאב חשוב זה הפך את החברות הערביות במפרץ לחברות מוכרות, לא עובדות, רוכשות, בלתי יצרניות, שכל רכושן נובע לא מכישרון, לימודים ועבודה, אלא ממה שאחרים - אמריקנים ואירופים - מצאו באדמתן. המאמץ הגדול ביותר של בני המפרץ מושקע בהליכה אל הבנק להפקיד את המחאותיהם. העושר הקל יצר חברה נהנתנית, עסוקה בעצמה ובהנאות החיים, במכוניות פאר, בבתים מנקרי עיניים, בלבוש של מעצבים, בתכשיטי יוקרה ושעונים שעולים מיליונים, במכוניות מזהב ומכסף, בראוותנות תקשורתית וברכישת כל גאדג'ט שיוצא לשוק. מנגד גרים עשרות מיליוני ערבים במצרים ובמדינות אחרות בעוני מחפיר, בשכונות לא מתוכננות, ללא מים זורמים, מערכת ביוב, חשמל או טלפון, שקועים במחלות, הזנחה, בורות, אבטלה ויאוש. הפער בין העושר במפרץ והעוני ברחבי העולם הערבי מוציא אנשים מדעתם. התערבות המערב - בענייני המזרח התיכון, לא כדי לפתור את בעיות האזור, אלא כדי לקדם את האינטרסים של מדינות המערב. הנפט, הגז, מכירת נשק, חוזי פיתוח, רכש ומסחר - נועדו לנצל את אוצרות הטבע של המזרח התיכון ואת העבודה הזולה בו לקידום כלכלת-המערב. מדינות המערב, סין, ברית-המועצות אז ורוסיה כיום שמרו ועדיין שומרות על שליטי ערב הבלתי לגיטימיים, כדי שאלה יהיו תלויים בהם ובחוזים הכלכליים שהם חתמו. בחותמם על חוזה עם שליט ערבי ידעו היטב כי זה יבוא על חשבון האנשים הכפופים לשלטונו האכזר, אך זה לא הרתיע את תאבי הבצע במדינות המערב. "אלג'זירה" - ערוץ הג'יהאד התקשורתי שמפעילה מדינת הטרור קטר. מאז שעלה ערוץ זה לאוויר בנובמבר 1996, הוא עסוק יומם ולילה בהסתה פרועה נגד הדיקטטורים, נגד ישראל, נגד המערב ונגד תרבות המערב החודרת למרחב הערבי והאיסלאמי. מגמתו הברורה של "אלג'זירה" היא להרוס את המדינה המודרנית הערבית ולהשליט על האוכלוסייה את "האחים המוסלמים". "סלט המסרים" הזה עטוף בסיסמאות מפתות כמו "הדעה והדעה האחרת" ומכוסה במסכה של פתיחות ועריכת וידאו מושכת עין. ערוץ זה הוציא את האזרחים הזועמים לרחובות בשלהי 2010 ובמהלך 2011 אך אינו יודע איך לכבות את השריפה שהצית בעולם הערבי. אמצעי התקשורת החברתית (פיסבוק, טוויטר, יוטיוב וכדומה) שימשו כלי שסייע לציבור להתארגן להפגנות, אבל המוטיבציה באה מההסתה של "אלג'זירה". צבר זה של בעיות המאפיינות את המזרח התיכון גורם להרס התשתית החברתית, הכלכלית, הפוליטית והנורמטיבית של אוכלוסיית האזור, וגלי הבריחה ממנו לאירופה הם התוצאה של הרס זה. במהלך המאה ה-20 ניסו עמי אירופה לפתור את בעיות התרבות המזרח תיכונית באמצעות יצירת המדינה הערבית המודרנית, שהיא העתק של "מדינת הלאום" אירופית שנתפרה על-פי המידות התרבותיות של עמי אירופה. המדינה הערבית המודרנית נוסח אירופה כשלה, כי לאוכלוסייתה אין תודעה לאומית, ותרבותה המזרח תיכונית סובלת מבעיות שאירופה אינה מכירה אותן, כמו שבטיות, אלימות, קנאות. דוגמה לטעות קשה היא האמונה התמימה וחסרת הבסיס כי ניתן להכניס דמוקרטיה לחברות במזרח התיכון. דמוקרטיה מערבית מבוססת על סדר חברתי בעל מרכיבים של תרבות אירופה: שוויון בין דתות ועדות, חירויות נשים, זכויות מיעוטים, חרות הביטוי, חופש המחשבה, זכויות של חד-מיניים, חופש דת, חופש מדת, איסור על אלימות ובחירות חופשיות. מרבית המרכיבים הללו זרים לתרבות המזרח התיכון בהיותם מנוגדים לרוח האיסלאם או לתרבות השבט, ולכן חברות מזרח תיכוניות מקיימות בחירות (חופשיות?), שהוא כלי קל לאימוץ, כדי ליצור רושם שהן הפכו לדמוקרטיות, בעוד שכל שאר מרכיבי הדמוקרטיה הם עניינים של מהות ולא של פרוצדורה, ולכן קשה להם להיקלט במזרח התיכון. היום אירופה נענשת בצורת גלי פליטים על החטאים שעשתה במזרח התיכון, אלה שנעשו בתום לב ואלה שנעשו בכוונה תחילה, כדי לנצל את תלותם של השליטים הערבים במערב. בימים אלה של חשבון נפש, חשוב שהמערב ילמד את מקור צרות המזרח התיכון. זהו תנאי להתמודד איתן באופן נכון, כדי שאפשר יהיה להגיע לפתרונות המתאימים לתרבות המזרח התיכון, ובראשם פירוק המדינות הקיימות, הבלתי לגיטימיות, והקמת אמירויות בעלות אוכלוסייה הומוגנית על חורבותיהן. אמירויות המפרץ (למעט בחריין) הן הדגם הנכון, המתאים למאפיינים התרבותיים של המזרח התיכון, ולכן יש לאמץ אותו.