בואו נודה על האמת. אי-אפשר להתעסק כל הזמן בסורים, ברוסים, באופן מינוי שופטים, באי קידומם וקידומים באבנים שנזרקות ואם נגדיר אותם ככלי נשק, תוך שנקצוב עונשי מינימום, אם לאו. ומה עם הנפש? מה עם לאכול משהו טוב ומשובב בטן - בימים אלה כשרוחות הסתיו מתחילות לנשב, אט אט ובהיסוס ודוחקות החמסינים אל כיוון הקיץ הגווע - איזה סוג של מאכלי עולים על השולחן בימים שבין כסה לעשור? ולמי שלא מבין, איני מתכוון למפרום דווקא וגם/או לאושפלאו גרוזיני אסלי, עם בצל, שומן בשר ובצל מטוגן.
כמי ששמו מעיד עליו שהוא שייך למיעוט האשכנזי דווקא - שנותר בגדר של שריד מוגן, במקומותינו ושחל עליו חוק הגנת צמחי בר ואסור לקטוף אותו, בכלל, גם לא בכדי לשמח ת'ילדים ואפילו לא רק אחד לדוגמה, כמו: כלנית אחת, לדוגמה; רקפת אחת, לדוגמה; נורית אחת לדוגמה ועוד הרבה, הרבה
"דוגמאות" שכאלה - הרי מביאה בי תקופה זו געגועים למאכליה של אימא שמנו - בין היתר - תפריט שכלל: געפילטע פיש; מרק עוף צח, המכונה "פנצילין יהודי", סלט תפוחי אדמה (ששנים, שנים, כילד אהבל התעקשתי לקרוא אותו בשם: "קרפוגל זאלאט", במקום "קרטופל זאלאט"), סלט אוקראיני, חמוצים תוצרת בית, אייר זאלאט (סלט ביצים בלשון העם), ארבס, שהם גרעיני חומוס מבושלים ומתובלים היטב, גולש הנוגרי-פולני (תלוי בטועם ובמבשלת), האקטע לייבר שזה הכבוד הקצוץ הא-לוהי, חריין שהינה חזרת שמצורפת ומודבקת לגעפילטע פיש לכבד הקצוץ ואם התמזל מזלכם, גם איזה קומפוט פירות, לסיום פולני מתוק ומנומס.
אמא, עליה השלום, מצויה - כבר שנים הרבה - במקום שלא משלמים בו מס הכנסה וביטוח לאומי ומי שמבקש להיכנס לנעליה הגדולות,
הגדולות מאוד מאוד של אמא - היא השף, אבהי ברמן, שהוא פולני - מה זה פולני, מ"האוי" הראשון שהוא משמיע, כשהוא מתעורר בבוקר ועד
ה"אוי ויז מיר", כשמישהו מהוותיקים של מסעדת
"אלימלך" מבקש ממנו כמה חתיכות בשר ברוסט, על סנדוויץ עם חרדל מהסוג הפשוט, הפשוט הזה (עיזבו אותו, מחרדל ד'זון, הוא שף פולני ולא שף צרפתי) ואז מתברר, שהוא שכח להזמין מהקצב הנתח המיוחד הזה ממנו עושים ברוסט או "פייקל פלייש", כפי שקראו לגוש הבשר הכבוש הזה, במחוזותינו הייקים והגישו אותו על לחם שיפון, עם מלפפון חמוץ אמיתי, תוצרת בית. אח. אח. איך עולה אצלי הרוק, רק לזכר הימים האלה של פעם כשנתנו כבוד לקורנביף ולא כל ליצן ועול ימים, עשה עצמו שף מבין עניין. ומה עם הרוסטביף? ומה עם הקרפלך עם מילוי בשר, במרק העוף, או הקרפלך, שהיו בני דודים שלהם והיו ממולאים במחית (עאלק מחית - בפירה!) תפוחי אדמה, בלול בבצל וכשטיגנו אותם עם בצל, פתאום קראו להם - פירוגן?
הקיצקץ ובקיצור נמרץ. השף, אבי ברמן, פתח מחדש מסעדת "אלימלך" שלו ברחוב וולפסון מחדש ולמי שיש חורים בהשכלה ואינו יודע מה זה אוכל מזרח-אירופי שפעם קראו לו, מתוך התנשאות לשמה - אוכל יהודי, מוזמן לבוא ולמלא חורים בהשכלה, בכמה כוסות בירה מתוצרת מקומית. אבי ברמן קורא לבירה הזו בלונדינית ואני חושב שהיא בכלל ג'ינג'ינית, אבל בואו לא נתווכח על שטויות. הבירה שלו נשארה בירה חזקה ואיכותית עוד בימים שהמשורר יבי, תקע כוס אחר כוס ובין כוס לכוס כתב הוא שיריו האלמותיים שפורסמו, מדי שבוע בעיתון
הארץ בליווי ציורים של הציירים המנוחים: עמוס קינן, דן קידר, אורי ליפשיץ, מנשה קדישמן ויבדל"א, יגאל תומרקין ו
חיים טופול החביב והאהוב, שבימים אלה מלאו לי שמונים שנה, בבריאות טובה ומעולה. אז במה עסקנו? בבירה? באוכל? אה, כן.
כשהבאתי אל פי הכבד הקצוץ של אלימלך, הייתי בשוק מוחלט. פתאום עלה באוזניי הניגון הידוע של החזן המנוח, ר' אריה (לייבל'ה) גלאנץ ומתיקות שלא מן
העולם הזה אחזה בי. הבאתי קצת חריין (חרוסת) אל תוך פי ומחמת חריפות יתר שהייתה בה, בלעתי נתח עצום של חלה, להפיג חריפות יתר שבאה אל פי. ואז התחלתי לבכות. עד עתה איני יודע, אם בכיתי מחמת הניגון העצוב של ר' אריה (לייבל'ה) גלאנץ שעלה בי או מחמת חריפותה היתרה של החזרת או, גם מחמת זה וגם מחמת זה, יחדיו. הקיצור מצאתי עצמי עושה מסע בזמן, בדרך שונה מזו שעשו זאת תנאים ומקובלים דוגמת רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, רבי יוסף קארו וטובים ורבים אחרים. לא הרחבתי דברים על הגעפילטע פיש, אבל דיי שאציין, כי יש בה מתיקות, היאה ויפה למאכלים פולניים, אבל זו היא מתיקות של דק מן הדק. אין מדובר בדובשנית, המרובבת בסוכר, בדמות דג השולה לו בצירו. לא. ולא! מדובר בקציצת דג קלילה, נעימה וטובה למאכל שאינה מכבידה על הקיבה.
אבל מה, השף, אבי ברמן, לכלך קשות, בכך שלא הכין קומפוט לקינוח ובשביל זה נוריד לו שתי נקודות. במקום ציון עשר שהיינו נותנים לו - מלכתחילה - ניתן לו ציון שמונה בלבד, שילמד לא לשחק בתאוות ובהנאות שלנו! הקומפקוט הביתי שהכרנו אצל סבתא היה מורכב מחתיכות פרי מיובשות שהיא הרתיחה במים והוסיפה להם סוכר, להשבחת הטעם. היו בקומפוט זה משמשים מיובשים, שזיפים מיובשים וכמובן - תפוחים מיובשים. בשנים האחרונות נתקלתי בחנויות, בדרומה של עיר, גם בדובדבנים מיובשים, אפרסקים מיובשים, אגסים מיובשים ועוד ועוד מיני פירות שלא עלו על שולחננו, בימים שקומפוט היה מורכב משלושה סוגי פירות - תפוחי עץ מיובשים, שזיפים מיובשים ומשמשים מיובשים או ממשמשים מיובשים, שזיפים מיובשים ותפוחי עץ מיובשים או מהרכב של שזיפים מיובשים, תפוחים מיובשים ומשמשים מיובשים, בלבד.
מסעדת
"אלימלך" נפתחה בימים אלה, אבל השף, אבי ברמן, שעדיין עסוק בלהשיב תפארתה של המסעדה לימיה המפוארים מתרוצץ, כל הזמן, ברחבי העיר. אז עשו לעצמכם טובה וטלפנו למסעדה לפני שאתם מגיעים, כך שבמקום לאכול אוכל מזרח-אירופי תאכלו זכוכית ממש, באחת מחנויות המנורות והנברשות הפזורות ברחוב וולפסון וסביבותיו.
מסעדת "אלימלך", רחוב וולפסון 35, תל אביב. שעות עבודה מוצהרות (לא באחריותנו): 08:00- 24:00; טלפון נייד: 052-8144477; דוא"ל:
elimelec36@gimel.com
גילוי נאות: בשנת 1995 ייצג כותב שורות אלה מסעדת "אלימלך" בגלגולה הקודם, בשל סירוב רבנות תל אביב, לאפשר פתיחת המסעדה בשבת ולהעניק לה גם תעודת כשרות. בעקבות הגשת עתירה לבג"ץ ובקשה למתן צו ביניים נגד הרבנות הראשית והמועצה הדתית תל אביב, פעלה מסעדת "אלימלך", בגלגולה הקודם, חודשים מספר, כשהיא פתוחה בשבת, נהגת משירותי כשרות צמודים של רבנות ראשית תל אביב, שהוענקו לה, בעקבות צו ביניים שהוציא שופטת בג"ץ,
דליה דורנר וממשגיח כשרות שפיקח על כשרות המסעדה שפעלה בשבת ומכרה מאכלים שחוממו על פלטת שבת. בעקבות טענת רבנות ראשית תל אביב, כי המאכלים חוממו במיקרוגל, נדחתה העתירה והוסרה כשרות רבנות תל אביב ממסעדה זו.
