הביקורת הקשה שנמתחה על תפקודה של התקשורת בזמן מלחמת לבנון השנייה, הביאה לשינוי משמעותי בהתנהלותה בזמן מבצע "
עופרת יצוקה" - כך מלמדת בחינה השוואתית של שני האירועים. המסקנה המתבקשת מבחינה זו היא, כי המודל של "עופרת יצוקה" הוא הנכון והוא המסייע להגשמת מטרותיה של ישראל בעת פעילות צבאית רחבת היקף.
יש מספר קווי דמיון בין מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה": שניהם התנהלו מחוץ לגבולות ישראל, עם פעילות מקדימה של חיל-האוויר, לאחריה כניסת כוחות קרקעיים ולבסוף גיוס מילואים. בשתי המערכות הללו, הארגונים נגדם פעל צה"ל עשו שימוש נרחב בירי רקטות ומרגמות, שהגיעו לטווחים רחוקים יותר מכפי שציפו.
לצד זאת, ישנם שני הבדלים משמעותיים בין שתי המערכות. הראשון: מלחמת לבנון השנייה החלה בפעילות התקפית של חיזבאללה, שלמעשה גררה את ישראל למלחמה. לעומת זאת, הרקע למבצע עופרת יצוקה נעוץ שנים לפני ביצועו, וישראל היא שהחלה את המערכה. השני הוא התחושה בסיום הלחימה. בעוד שמלחמת לבנון השנייה הסתיימה באקט צורם של עשרות הרוגים ומינויה של ועדת חקירה ממלכתית, מבצע עופרת יצוקה הסתיים בתחושת ניצחון, והרגשה שהחמאס הוכה מכה חזקה.
האווירה בסיום הלחימה
עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה", התקשורת האדירה את עוצמת צה"ל והדגישה את המכה הראשונית החזקה שהחמאס ספג. העיתונאים פיארו את המודיעין המדויק, עוצמת חיל-האוויר ומספר היעדים שהותקפו. זאת בניגוד למלחמת לבנון השנייה, שהכותרות הראשיות על תחילתה דיווחו בצורה ציורית על המתקפה הקשה של חיזבאללה נגד צה"ל, שהביאה למספר חיילים הרוגים ונעדרים.
הבדל משמעותי נוסף היה בהצדקת המתקפה. התקשורת במלחמת לבנון השנייה לא הצדיקה את המתקפה על חיזבאללה, לאחר שהארגון תקף וחטף חיילי צה"ל. העיתונים בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" כתבו על חשיבות הלחימה תוך פרסום מאמרים שכותרתם הייתה "מוטב מאוחר" ו"אין מלחמה מוצדקת יותר".
הבדל נוסף היה בדיווח על הנפגעים והירי הרקטי. במלחמת לבנון השנייה, העמודים הראשונים הוקדשו לחיילי צה"ל שנפלו, כמו גם לסיקור הרקטות שנורו מלבנון לשטח ישראל. במבצע "עופרת יצוקה", העמודים הראשונים הוקדשו לפעילות צה"ל, להתקדמותה ולמכות שסופג החמאס. הסיקור על אודות החיילים שנפלו או הרקטות שנורו הועבר בדרך כלל לאמצע העיתון ולקראת סופו. כאן יש לציין, כי לקראת סוף מבצע "עופרת יצוקה" החלו להופיע כתבות וידיעות על הפגיעות של העורף הישראלי בזמן הלחימה.
במלחמת לבנון השנייה, התמונות התמקדו יותר בעורף הישראלי ובפגיעות הרקטות. לעומת זאת, במבצע "עופרת יצוקה" ניתן להגיד שהשתמשו בתמונות צבאיות יותר, כאשר פורסמו הרבה מאוד תמונות של חיילים במדים ואפוד מלא. השער של העיתון
ידיעות אחרונות מ-12 בינואר 2009, מדגיש את השוני בתמונות בין שתי המערכות, כאשר מוצגת בו קבוצה של חיילים רוקדים לפני כניסתם לרצועת עזה.
גם הדיווחים על סיום המערכות היו שונים. במלחמת לבנון השנייה, התקשורת המשיכה לסקר את נופלי צה"ל וסיפוריהם האישיים, כפי שעשתה לאורך כל המלחמה. כמו-כן, החלו דיווחים על הצורך בוועדת חקירה לבדיקת התנהלות המלחמה, ועל אודות חזרת כוחות חיזבאללה לדרום לבנון. לעומת זאת, הדיווחים על סיום מבצע "עופרת יצוקה", הדגישו את העליונות של צה"ל ואת המכה שספג ארגון חמאס. הדבר בא לידי ביטוי בתמונות, שהראו את חיילי צה"ל מניפים את ידיהם בניצחון ומנופפים בדגל ישראל. הדבר גם בא לידי ביטוי, בכותרות שניתנו לדיווחים השונים: כותרות כמו "הניצחון", "עיי חורבות" ו"עזה בהלם".
שינוי חד בדובר צה"ל
ככל הנראה, אחד הדברים שהשפיעו על ההבדל בסיקור של מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" היה השוני במעורבות של דובר צה"ל. מחקר שנעשה בנושא מצא, כי במלחמת לבנון השנייה לא ניתנה עדיפות לידיעות שבהכנתן היה מעורב דובר צה"ל. ההבחנה בין ידיעה בה הייתה מעורבות לידיעה ללא מעורבות, באה לידי ביטוי באחידות התכנים. לעומת זאת, במבצע "עופרת יצוקה" נמצאה עלייה במעורבות דובר צה"ל בידיעות. מתוך 61 הידיעות שנבדקו במחקר, ב-41 ידיעות (67%) נמצאה מעורבות של דובר צה"ל.
ההבדל נובע משינוי מדיניות בדובר צה"ל. במלחמת לבנון השנייה ננקטה מדיניות תקשורתית של פתיחות, דבר שבא לידי ביטוי בקשרים טובים עם התקשורת, עריכת תדרוכים רבים, שיחות רקע רבות ומתן אפשרות גישה לשטח. פתיחות זו הביאה לדיווחים חופשיים על המתרחש בחזית ובעורף הישראלי. הדבר הביא לתקלות ביטחון מידע רבות, כאשר הועברו לתקשורת ולציבור הרחב דיווחים שהצבא לא היה מעוניין שיועברו. אירועים אלו, הם שהביאו את
ועדת וינוגרד להמליץ על בחינת נושא הפתיחות התקשורתית, כאשר הדבר כולל אי-הכנסת כתבים לשטחים צבאיים סגורים, חפ"קים ואזורי התארגנות של צה"ל.
בהתאם לכך, עבר דובר צה"ל לעמדת "פתיחות מבוקרת", שבאה לידי ביטוי במבצע "עופרת יצוקה". עמדה זו הביאה לשליטה כמעט מוחלטת במידע ובפרסומים שהועברו מצה"ל לתקשורת. שליטה זו יצרה קול אחיד בתקשורת הישראלית, וצמצמה את המרחב הציבורי בו מתגבשת דעת הקהל. השקט התקשורתי שנוצר, איפשר לצה"ל לפעול בצורה חופשית.
דוגמה להשפעת התקשורת
השפעתה של התקשורת על הלך הרוח בחברה, לפי האופן בו היא מדווחת על אירועים, באה לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". במלחמת לבנון השנייה, התקשורת הרבתה לדווח על אודות מספר הנפגעים ונפילות הרקטות בשטח ישראל. הדבר הביא להרפיית ידי אזרחים ובכירים במערכת הביטחון ובצמרת המדינה. דיווחים אלו הביאו בסופו של דבר גם לתרעומת של הציבור על ההתנהלות התקשורתית הלא-זהירה, שלדבריהם לפי הנטען הייתה אחראית לא-אחת למחדלי המלחמה.
במבצע "עופרת יצוקה" חל שינוי משמעותי בדיווחי התקשורת. התקשורת חזרה להיות תקשורת מגויסת לטובת המלחמה, דיווחה על ההצלחות של צה"ל ומיעטה לדווח על נפילות הרקטות ומיקומן. כאן יש לציין, כי בשתי מערכות אלו התקשורת דיווחה בפירוט על אודות חיילי צה"ל שנפלו. בעוד שבמלחמת לבנון השנייה מדובר היה במגמה רחבה מאוד, במבצע "עופרת יצוקה" צומצמו דיווחים אלו במידה ניכרת.
ככל-הנראה, ישנן מספר סיבות לשינוי זה בתקשורת הישראלית. הראשונה נוגעת לדוח ועדת וינוגרד. ועדת חקירה ממלכתית זו, שבחנה את המחדלים של מלחמת לבנון השנייה, קבעה שההתנהלות התקשורתית של צה"ל במלחמת לבנון השנייה לא הייתה תקינה, דבר שהביא לדלף מידע ולפגיעה בכוחותינו. דבר זה הביא לשינוי בפעילות דובר צה"ל ופתיחות הצבא אל מול התקשורת.
הסיבה השנייה היא הביקורת הציבורית. במהלך מלחמת לבנון השנייה ולאחריה, נמתחה ביקורת ציבורית רבה על התנהלות התקשורת. היו שהאשימו את התקשורת בחיפוש אחר סקופים, ובהדגשת הביקורת והרע שבמלחמה. עוד נטען, כי הטון הביקורתי של הסיקור התקשורתי, השפיע לרעה על האזרחים ולמעשה שירת את מטרות ארגון חיזבאללה. נאמר שהלהיטות של התקשורת המשודרת לצלם ולסקר, הייתה ביזיון בעיני החיילים והמפקדים. לעומת זאת, במבצע "עופרת יצוקה" ההתגייסות התקשורתית רוממה את רוח האזרחים, דבר שביטל את הביקורת הציבורית ונתן לצה"ל לפעול בשקט.
לאור זאת, המסקנה המתבקשת היא שאין לחזור לסיקור התקשורתי כפי שהיה במהלך מלחמת לבנון השנייה, ולהמשיך את הסיקור התקשורתי של מערכות לחימה כפי שהיה במבצע "עופרת יצוקה". על התקשורת להפנים את תפקידה והשפעתה, במיוחד במצבי חרום, ולהבין את ההשלכות הנובעות מהתנהלותה על החברה הישראלית כולה.
