ספטמבר 2015, ארוחת ערב בדירתי לזכר חברתי המנוחה ריטה שהלכה לעולמה לפני עשרים שנה.
הייתה זו ארוחת הערב בסגנון שריטה ארגנה בעודה בחיים לשלושתנו באוגוסט 1995, לאולגה לריסה, לי ולעצמה מבלי לדעת שזו הארוחה האחרונה.
הפעם השולחן היה ערוך לארבע כי נוספה היוזמת, לוביצ'קה, בתה של ריטה ז"ל, היום אישה צעירה בת 34, אם לאורי, כמעט בן שלוש.
מפה בצבע ארגמן, ורד אדום ונר זיכרון ריחני לצד תמונתה של ריטה. ליד כל כסא מונח אלבום שהכנתי עם תמונות נוספות מאירועים שונים ביחד איתנו. כל אחת הרימה את כוס היין לזכרה. השתדלתי שלפחות המרק יהיה בסגנון הבישול הנפלא של ריטה.
מותה של ריטה לעולם היה מאז ומתמיד עבורי שזור עם חיים חדשים, ואולי זה גם המסר שלה, להמשיך לחיות ולמצות. תמונתה של ריטה החזירה אותי לאותו יום ב-10 לספטמבר 1995, יום חם ועצוב. יום ההלוויה של ריטה בירושלים, הר הזיתים.
מספר דקות לפני טקס הקבורה הספקתי לענות לצלצול הטלפון הנייד שלי. חיפשו אותי מחדר היולדות במרכז הרפואי "מעיני הישועה" בבני ברק. על הקו אחות חדר הלידה הודיעה לי שאירנה בחבלי לידה והיא רוצה רק אותי שאהיה לידה.
העיתוי היה כל כך סמלי. מעגל החיים, לידה ומוות. אירה וריטה, שתיהן היו כל כך קרובות לי. היה חשוב לי להיות עם כל אחת מהן באותה שעה. את אירה, כנרית במקצועה, אימצתי זמן קצר לאחר שהגיעה ארצה עם בנה בן השבע שנהרג ברחובות בתאונה כאשר רכב על אופניו ומכונית דרסה אותו. והנה היא חזרה לחיים ועמדה ללדת שוב, גם היא כאם חד הורית.
לא לספר
ריטה אם חד הורית ללובה, נפטרה לאחר מאבק בסרטן. הגעתי ללוויה לחלוק לה כבוד אחרון ולהיפרד ממנה.
הסברתי לאחות שאני נמצאת בהלוויה בירושלים והבטחתי לה שמיד בסיומה אגיע לבית החולים. באותה הזדמנות ביקשתי ממנה לא לספר לאירה על הנסיבות העצובות.
כאשר הגעתי ל "מעיני הישועה" מצאתי את אירה עם בנה שנולד שעה קצרה לפני בואי.
את ריטה פגשתי חמש שנים קודם, בשנת 1990, בתחילת העלייה הגדולה מברית המועצות כאשר בתה לובה, או לוביצ'קה כפי שקראנו לה, הייתה בת תשע. אני כיהנתי כיו"ר מחלקת הקליטה של ויצ"ו רחובות והקדשתי זמני יום ולילה לקליטת העולים שהגיעו לאזור שלי.
במסגרת הפעילויות הרבות קלטתי עולות חדשות שסיימו אולפן ושלטו בשפה העברית ובחלקן גם בשפה האנגלית והפכתי אותן למתנדבות במחלקתי. ריטה במקצועה הייתה מורה לאנגלית. אחת הפעילויות שיזמתי הייתה שיתוף פעולה עם חברת תיירות שהביאה קבוצות תורמים יהודים מארה"ב ואשר היו מעוניינים לבקר בבתי העולים החדשים ולשמוע על תהליך קליטתם ועל הפעילויות שלנו למענם.
בכל פגישה כזו התיירים התחלקו לקבוצות כאשר לכל אחת הצמדתי עולה חדשה דוברת אנגלית שליוותה את התורמים לבתי העולים ושימשה כמתרגמת. ריטה בלטה בכישוריה ובשליטתה בשפה האנגלית הקולחת.
אין ספק שבזכותה זכינו לתרומות רבות.
מסלול ייסורים
במרוצת השנים התלכדה שלישיית מתנדבות עולות חדשות, כולן אימהות צעירות שאומצו על-ידי אישית ועזרו לי רבות בעבודתי ההתנדבותית, הן היו ריטה, אולגה ולריסה, שבמשך הזמן הפכו להיות ריטהל'ה, אולגיצ'קה ולריסוש... הילדים שלהם היו לוביצ'קה של ריטה, דני ודינה של אולגה ודני נוסף של לריסה. הפכנו למשפחה אחת גדולה ביחד עם בניי ובתי ובחגים הם היו אורחיי, בסדרי הפסח, בראש השנה ובאירועים משפחתיים רבים אחרים.
כשנתיים לאחר עלייתה חלתה ריטה בפעם הראשונה במחלה ממארת. עברנו איתה את כל מסלול הייסורים, קישרנו אותה עם המומחים באסף הרופא, סעדנו אותה בעת הניתוח ושמחנו כל כך כאשר היא התבשרה שהיא בדרך להחלמה מלאה. ריטה חזרה לעצמה והמשיכה הן בהוראת האנגלית כמקצוע פרנסתה והן בהתנדבותה במחלקתי.
הכרנו את הוריה, אביה רופא שיניים ואמה עורכת דין. הם נשארו במוסקבה אבל הגיעו לביקורים בארץ. הכרנו את אחיה שגר עם משפחתו בירושלים. הכול נראה ורוד בעיקר לאחר שהחלימה ממחלת הסרטן. לאחר חמש שנים בדירה שכורה ברחובות, ריטה הצליחה לרכוש דירה בראשון לציון, עם משכנתה כמובן, אבל סוף-סוף פינה משלה, לה וללוביצ'קה שגדלה לנערה מקסימה, תלמידה מצטיינת כבר בת 14.
הסיבה לארוחת הערב שנערכה בסוף אוגוסט 1995 הייתה כמובן חנוכת הדירה החדשה. האורחות היו אולגה עם דינה בתה, לריסה ואנוכי. השולחן היה ערוך בטוב טעם, הבישולים עם הניחוח המיוחד מעשה ידיה של ריטה. לובה בת ה-14 הלכה עם סבתה שהייתה בביקור בארץ לבילוי מובטח והצטרפה אלינו מאוחר יותר. ישבנו סביב השולחן עם מצב רוח טוב, התפעלנו מהדירה שריטה הספיקה לרהט אותה בצניעות אך עם טעם מיוחד. במשך הערב שמנו לב שריטה השתעלה מידי פעם והיא במעין התנצלות העירה שכנראה התקררה. היה לה חודש עמוס, ההעברה לדירה, חתימת המסמכים וכל הסידורים הפיננסים הנלווים. "מחר אנוח" הבטיחה בחיוך ואף אחת מאיתנו לא תיארה את העומד לקרות.
למחרת ריטה קרסה. היא הובהלה לאסף הרופא ושם התגלה הסרטן שהתפשט בכל מעוזו. יחד עם אחיה שהגיע מירושלים, אמה, אביה שהוזעק ממוסקבה, אולגה ולריסה עשינו משמרות ליד מיטתה. ריטה הלכה ודעכה. בתה של חברתי מניו-יורק רצתה לאמץ את לובה, אימוץ חוקי.
אבל ריטה העדיפה שלובה תגדל אצל אחיה בירושלים. היה זה חודש קשה מנשוא, כל יום שחלף לקח עמו את שארית שביביי התקווה להחלמה.
ראינו את ריטה דועכת משעה לשעה ולא יכולנו להושיע.
ריטה נוכחת
רק חודש חלף מאז אותה ארוחה אינטימית בדירתה החדשה, וריטה עזבה אותנו והשאירה את לוביצ'קה יתומה, רק בת 14, גיל של תחילת ההתבגרות, גיל שכל בת זקוקה לאימא שתייעץ, תגן, תאהב, תחבק.
ריטה נקברה בירושלים בעיר שבה מתגוררים אחיה ומשפחתו.
לובה עברה לביתו והמשיכה לימודיה בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה וסיימה בהצלחה תואר ראשון ושני בביולוגיה. לימים פגשה את בחיר ליבה לב וקשרה איתו את חייה. לריסה אולגה ואני רקדנו בחתונתם והיית לנו תחושה שגם ריטה נוכחת וחוגגת.
היום הם הורים לאורי בן השלוש, נכדה של ריטה האהובה.
דודה של לובה, אחי אמה, נפטר בגיל צעיר יחסית ובעקבות זאת נפטר אביו, סבה של לובה. סבתה, אישה חזקה, היום בת 90 חיה עדיין במוסקבה וזכתה לביקורים תכופים של לובה ולב.
אין לי כל ספק שריטה הייתה גאה בלוביצ'קה אילו זכתה להאריך ימים. היא זו שנטעה את החוזק, האומץ, הנחישות, כל התכונות הנפלאות שהיא בעצמה ניחנה בהן.
"מחזור ריטה" ימשיך להתקיים באופן קבוע לא רק בפגישות אישיות אלא גם בהתכתבות בקבוצה סגורה שהקמנו בווצאפ לצורך העברת מידע ועידכונים ואולי גם כתמיכה הדדית של שלוש אימהות בלוביצ'קה הבת של ריטה וממשיכת דרכה.
