האנתרופלוג התרבותי דן סואן, המשמש כראש המחלקה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת אריאל, כתב ספר מקיף וממוסמך על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, החופן התייחסות החל מהעלייה הראשונה ועד העשור האחרון למאה זו. הספר יכול להוות ספר עזר לסטודנטים למדע המדינה ולהיסטוריה של עם ישראל, כמו גם לתלמידים הלומדים לבגרות, מה גם שהוא מכיל 58 עמודי ביוגרפיה, כ-10% ממנו!
הספר בא לענות על "שינוי הדיוקן הפוליטי של החברה הישראלית. אם לדקדק, הוא מנסה להתחקות אחר שינוי הדיוקן של המגזר היהודי, המהווה את קבוצת הרוב בחברה הישראלית. עניינו הוא התנועה המעגלית שעשתה החברה העברית בארץ ישראל משמאל לימין, וליתר דיוק, מסדר יום שמאלי לסדר יום ימני" (עמ' 9).
אם להתייחס לעליה הראשונה יש להעיר שזו מנתה כ-20-30 אלף איש, אך רק 6,500 מהם גרו ב-25 מושבות, כלומר "רובם הגדול של אנשי העלייה הראשונה לא פנה כלל לעבודת האדמה. הם הצטרפו לאנשי "הישוב הישן" בארבע ערי הקודש, בעיקר בירושלים" (עמ' 26). האם זה מה שלמדנו בתיכון?
אולם, גם הידע על העלייה השנייה אינו תואם את המיתוסים הנלמדים בבי הספר. "רק 16% מעולי העלייה השנייה בחרו להתיישב במושבות יהודה והגליל. רובם הגדול נשא עיניו העירה. 38% קבעו מושבם בירושלים ובחברון (1), ו-38% קבעו מושבם ביפו" (עמ' 29). מכאן שנושאי הבשורה הייחודית, כמו בעלייה הראשונה היו מיעוט מבני העלייה השנייה.
נטילת אחריות
מעניין להביא את דברי ברל כצנלסון לראיית בני העלייה השנייה את חיי בני העלייה הראשונה במושבות: "המושבות היו מלאות ערבים, והערבים היו גרים בחצרות האיכרים יחד עם משפחותיהם... למעשה, ילדי האיכרים באותן המושבות היו מתחנכים על-ידי המשרתת הערבית... ערבית הייתה כמעט שפתם, זה היה עולמם הרוחני" (עמ' 32).
לאור זאת ראוי לשאול, כיצד הייתה נראת מדינת ישראל אם דגם זה של התיישבות, המכונה בספרות "קולוניה מטעים אתנית" (שהייתה אולי הופכת לקולוניה מעורבת) היה הדגם המעצב את ישראל? האם היא הייתה מאפשרת השגת רוב דמוגרפי? האם הייתה משיגה יתר אינטגרציה לאומית? האם הייתה מאפשרת הקמת לאום אזרחי משותף?
אולם נוכח המציאות שתוארה על-ידי כצנלסון, מציין סואן (בעקבות אניטה שפירא), הבינו פועלי העלייה השנייה ש"משימתם הייתה עתה לא הקמת מעמד פועלים יהודי אלא משהו גדול יותר מכך בהרבה: בניית משק ונטילת אחריות לבניין החברה. זה ייחודה העיקרי של תנועת הפועלים הארצישראלית בהשוואה לתנועות פועלים אחרות" (שם).
יש בספר מידע לא ידוע בציבור הרחב על ניסיונות התארגנות ייצוגית בישוב כבר בתחילת המאה העשרים. מנחם אוסישקין יזם "כנסיה הארצישראלית" כדי שתייצג את הישוב העברי בארץ ישראל" (עמ' 43), אולם יוזמה זו נכשלה. בשנת 1908 הוקם "המשרד הארץ ישראלי" בראשות ארתור רופין, כגוף של ההסתדרות הציונית ולא של הישוב בארץ, והקים את "הוועד הפוליטי" שפעל עד לשנת 1918. בהקשר להתכנסויות אלו חשוב להזכיר את יסוד אגודת המורים העבריים בארץ ישראל כבר בשנת 1903, שהפכה בשנת 1928 להסתדרות המורים.
בשנת 1918 הוקמה "כנסת ישראל" כמסגרת גג ארגונית שהייתה אמורה להקיף את כלל התושבים היהודים בארץ ישראל המנדטורית, ולכן נבחר גוף מייצג שנקרא "אספה מכוננת", שהתכנסה לראשונה ב-2 ינואר 1918. אסיפה זו ראתה את עצמה כנציגות העליונה של היישוב העברי בארץ והכריזה על עצמה "מוסד עליון לסידור ענייניו הציבוריים והלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ובאת כוחו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ" (עמ' 89). למעשה בשנות ה-30 וה-40 פעלו בארץ שלוש מערכות מוסדיות בעת ובעונה אחת, מה שמוגדר על-ידי יצחק גל-נור כ"אנדרלמוסיה מוסדית": המערכת של היישוב היהודי בארץ ישראל (כנסת ישראל על זרועותיה השונות), המערכת של התנועה הציונית העולמית (ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית וזרועותיהן השונות) וכמובן - המערכת של ממשלת המנדט הבריטית" (עמ' 84). לכך אעיר שאת מוסדותיהם כינו בני הישוב מוסדות "עבריים" ולא "יהודים". שנית יש להעיר, שלמרות הקמת המדינה המשיכו להתקיים בה מוסדות "מדינתיים" נוספים כמחלקת העלייה וההתיישבות של הסוכנות היהודית.
ניצני דעיכה
בעקבות יונתן שפירא גורס סואן שלמין העלייה השנייה אימצה לעצמה החברה העברית בארץ את התפיסה הקולקטיביסטית וגם בני העלייה השנייה השלישית "נשענו על המודל המזרח אירופי של הלאומיות, הלאומיות האינטגראלית וכן על הסוציאליזם הקולקטיביסטי" (עמ' 63). תפיסה זו עומדת בבסיס התפיסה הגורסת שאין ישראל בגדר מדינה דמוקרטית ליברלית, והמחמירים בה, כאורן יפתחאל, רואים בישראל בגדר אתנוקרטיה, אך דיון זה אינו מופיע בספר.
בפרק השביעי "התמסדות, אובדן פונקציות וניצני הדעיכה הראשונים, הבחירות לרשויות המקומיות ב-1950 והבחירות לכנסת השלישית ב-1955", מתייחס המחבר לתפיסת המדינה, מחזון למציאות פוליטית, שמומשה. הוא נזקק להתייחסותו של בן-גוריון (לפי
זאב צחור) כמי "שראה בהקמת המדינה קליימקס ובתקופה שמיד לאחר הקמתה אנטי-קליימקס ובשל כך עשה ככל יכולתו לשימור המתח בציבור הישראלי, אך לשווא" (עמ' 151).
יש לזכור שהמדינה הבן גוריונית לא הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית חופשית, אלא דמוקרטיה פורמלית שראתה עצמה כמדינת כל היהודים שבעולם ופעלה מאז להעלאתם לארץ תוך הכפפת צרכי הישראלים (שחלקם היו אזרחים סוג ב' או פחות, באשר היו אזרחים תחת ממשל צבאי), לצרכים היהודים. מה שמעניין הוא שלפי סקר שנערך באוגוסט 1949 82% מהציבור תמך בעלייה סלקטיבית ומוגבלת כש-81% מהנדגמים ראו סכנה בזרימת העולים לערים, ואחוז כזה החזיק בדעה שלחיילים משוחררים יש זכות קדימה בקבלת עבודה ושיכון על פני העולים (עמ' 180).
בפרק התשיעי, העוסק במלחת ששת הימים ובהשפעותיה, מתייחס סואן להגדרת המפלגה הדומיננטית (מה שהייתה מפא"י אז). אליבא החוקר דיווארז'ה: "מפלגה דומיננטית היא דומיננטית כשהיא מזוהה עם תקופה... מפלגה דומיננטית היא מפלגה שדעת הקהל מאמינה בדומיננטיות שלה... אפילו מתנגדיה... אפילו כל אלה שאינם נותנים לה את קולם, אפילו הם מכירים בבכורתה ובהשפעתה, הם מצרים על כך, אך מודים בזה" (210).
התעוררות דתית
כנגד זאת עומד גם המחבר על תהליך הלגיטימציה של בגין ותנועת החרות (כולל גם משברים פנימיים בתוכה, עמ' 229-230), כמו גם שינוי מערכת היחסים בין בן-גוריון לבגין, כשבשנת 1969 שולח הראשון לאחרון מכתב בו מציין "וכל מה שהכרתי אותך (יותר בשנים) האחרונות הוקרתי אותך יותר, ופולה שלי שמחה על כך" (עמ' 232).
בצדק רב עוסק הפרק גם בהשפעת מלחמת ששת הימים על ההתעוררות הדתית בישראל, כמו גם על התארגנויות פוליטיות בגינה, כמו הקמת "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שהורכבה בעיקר מאנשי תנועת העבודה. ביום יסודה של תנועה זו פורסמה מודעה של מצפן על סכנת הכיבוש, אך מודעה זו אינה מובאת בספר. לעומת זאת מובאים דברי ההזהרה של ישעיהו ליבוביץ משנת 1968 שגרס ש"מדינה השולטת על אוכלוסייה של 1.4-2 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב. עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל" (עמ' 241). בנוסף יש לציין את העצומות נגד החזרת השטחים, כולל זו שיזם שמואל תמיר, איש המרכז החופשי, שעליה "חתמו כ-150,000 איש, ובהם גם דרוזים וערבים" (עמ' 239).
בפרק אחד עשר עוסק המחבר במלחמת יום הכיפורים, סיבותיה והשלכותיה, ומביא ממחלוקות היסטוריונים כמו אורי בן יוסף ויגאל קיפניס. אך למרבה הפלא, חוקר כמו
אורי מילשטיין כלל אינו מוזכר בפרק זה. נכון עושה המחבר בטפלו בתנועות המחאה שקמו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בהקשר זה הוא נסמך על חוקרת תנועות המחאה תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה, שבמחקרה "נשענה על תיאוריית שינוי מבנה ההזדמנויות הפוליטיות כדי להסביר את הצלחתה של תנועתה המחאה הזאת (בשל מלחמת יום כיפור) ( עמ' 311).
פרק שלושה עשר עוסק בממשלת רבין הראשונה שהייתה "ממשלתו האחרונה של מחנה העבודה לפני המהפך" (שער הפרק מתחיל במילים: תפילת אשכבה, עמ' 329). הפרק מקיף סוגיות שונות ובהם גם האתגר של גוש אמונים בתחום ההתיישבות. מוזר שספרו של עמוס שפרס, ממשלת רבין הראשונה 1977-1974, שיצא לאור כבר בשנת 2013, כלל אינו מוזכר בפרק זה.
ליברליזם מוגבל
פרק שישה עשר עוסק כבר בשלטון הליכוד, בממשלת בגין השנייה ואת שנותיו כראש הממשלה סיכם, שלא בהבנה יתרה, הפובליציסט
ארי שביט שגרס ש"בליל המהפך של בגין ישראל נולדה מחדש. הלידה מחדש לא עלתה יפה.
מנחם בגין לא ידע לכונן כאן רפובליקה ישראלית שנייה, שתחליף את משטר העבודה במשטר נאור יותר ונבון יותר". שביט טועה מאחר שישראל מעולם לא הייתה רפובליקה, לא במובן של טובת כלל הציבור, ולא במובן של קיומה של חוקה ושלטון החוק. עם זאת צודק שביט ש"מנחם בגין לא ידע להעמיד אליטה לאומית ליברלית חדשה שתנהל את המדינה כהלכה" (עמ' 438). בגין לא ידע להעמיד אליטה כזו, כי השקפת עולמו הייתה שילוב של יסודות שלא עלו זה עם זה: לאומיות ציונית בלבושה האורגני, ליברליזם מוגבל (לא כולל תחום האישות), פופוליזם, שלטון החוק ודמוקרטיה.
באפילוג הספר דן סואן בתנועת ההצבעה האלקטורלית משמאל לימין ובהקשר זה מסביר ש"בחינת הממצאים האלקטוראליים במגזר היהודי מאז 1981 מלמדת שלהוציא האפיזודה הקצרה של 1992 שמר הימין על יתרון ברור על פני השמאל" (עמ' 474). בין הימין לשמאל יש הבדל באחוזי התמיכה בין מרכיבי המדינה: יהודית ודמוקרטית, כך כשמדובר על העדפת המרכיב היהודי על זה הדמוקרטי מצדדים בכך 50% מאנשי הימין לעומת 22% מהמרכז ו-18% מהשמאל (עמ' 488).
באפילוג יש מספר אבחנות חשובות. למשל בהסתמכו על חוקרים אחרים מציין סואן ש" כיוון המטוטלת על פני הרצף ימין-שמאל תלוי בשינוי סדר היום הלאומי. שתי אבני היסוד עליהן נשען כוחו של הימין כיום הן הנטיות המיליטריסטיות והאתנוצנטריות הטבועות בליבה ההגמונית של התרבות היהודית-ישראלית" (עמ' 491). אולם טענה זו אינה מדויקת וגם אינה מושלמת. לא רק הימין מתאפיין במיליטריזם. ניתן גם לציין בהקשר זה את תקופת ראש הממשלה
דוד בן-גוריון. כמו-כן, האתנוצנטריות היא חלק מהתרבות הפוליטית של תנועת העבודה. אין העימות בין הימין לשמאל בגדר עימות בין בני חושך לבני אור, כפי שיש פובליציסטים בעיתון הארץ המציגים זאת כך. התשתית המבנית אידיאולוגית של ישראל אינה של מדינת לאום טריטוריאלית וגם לא דמוקרטיה ליברלית. השמאל טשטש זאת בתקופת שלטונו ואנשי מדע המדינה והסוציולוגיה שנתנו את הטון עד למהפך, עזרו לו בכך.
