אפתח בתערוכה מופלאה שנפתחה לאחרונה בבניין הפילהרמונית במתחם 'לה וילט', שהיא עיר בתוך עיר: עיר המדע והמוזיקה בפריז. התערוכה 'מארק שאגל: ניצחון המוזיקה' (עד 31.1.16) חושפת לפנינו צד פחות מוכר של הצייר היהודי יליד רוסיה: צייר תפאורה ותלבושות לאופרות ובלט. זוהי חוויה רב-חושית של ראיה ושמיעה: על-רקע מוסיקת 'חליל הקסם', ו'ציפור האש' מוצגים כאן 250 ציורי שמן ורישומי צבע על נייר שהובאו מגלריה טרטיאיקוב במוסקבה, ממוזאון מומה בניו-יורק, מהמוזאון לאמנות מודרנית בפריז ומהמשפחה שלו. הוא צייר את התקרה בבית האופרה בפריז 1960 ושתי עבודות מונומנטליות במטרופוליטן אופרה בני יורק: 'ניצחון המוזיקה' ו'מקור המוזיקה' 1966. את אהבתו למוזיקה ניתן לראות עוד מימי העיירה היהודית ויטבסק ברוסיה, בעבודות בהן הופיעו כנרים וכליזמרים יהודים. מאידך-גיסא, התערוכה על משה במוזאון היהודי בפריז החטיאה את המטרה ולא ניצלה את הפוטנציאל הגלום בנושא מאתגר כזה. מלבד כמה תמונות מיושנות של משה וחיקוי קטן ביותר של פסל משה שנעשה על-ידי מיכאל אנג'לו (אם כבר חיקוי, אז למה לא יותר גדול?), ציור אחד בצבע של שאגל וכמה הדפסים שלו בשחור לבן, ציור אחד של ראובן רובין, לא נעשה מאמץ גדול במיוחד להציג את משה האיש, הנביא, המנהיג, הדמות האניגמטית על כל צדדיה, שעם ישראל וגם בני דתות אחרות, משתאים לנוכח עצמתה. התערוכות המובילות הן, כרגיל, אלה המוצגות בגרנד פלה. לאחר תערוכות מהממות של מעצב האופנה הצרפתי זאן פול גוטייה, של האמנית ניקי דה סנט פאל, הגיעה התערוכה "פיקסו מאניה", המציגה את ההשפעה של פיקסו על אמנים עכשוויים כמו דוויד הוקני, ג'ספר ג'ונס ורוי ליכטנשטיין. האפקט הצבעוני והצורני של קיר שלם עם ציורים של פיקסו, נוחת על הצופים בעוצמה מדהימה ולעומתם מחוויר כל חיקוי של הציירים האחרים. אף צייר לא יכול לחקות את ההומור והאירוניה ברישומים הארוטיים של פיקסו הרושם ביד אמונה את האמן המתבונן בגבר המתעלס עם אהובתו. "פיקסו נתן לי השראה ולגיטימציה לעסוק בנושא זה", מסביר צייר שרישומיו נראים כפורנוגרפיה לשמה לעומת ההומור וקריצת העין השובבה ברישומי פיקסו אלה. מי שרוצה להשלים את 'פיקסו מאניה', יכול לעשות זאת במוזאון פיקסו שנפתח לאחרונה. בחלק השני של המוזאון מוצגות עבודותיה הריאליסטיות, הצבעוניות של הציירת אליזבט לואיז ויגה לה ברן (1755-1842). עם כישרון והרבה אמביציה, הגיעה ממעמד פועלים לצייר בני מלוכה כמו מארי אנטואנט, את האצולה במאה ה-18 וגם עצמה, בהיותה אישה נאה... הציור שלה, 'אהבה אימהית' תלוי בלובר. ושוב הפתעה: במוזאון פטיט פלה (מול הגרנד פלה) מוצגת תערוכה נפלאה ובה כ-250 הדפסי תחריטים וציורי מנגה של אמנים יפניים מהמאה ה-19. לצד גיישות המסרקות שערן ומראות נוף ואנשים עמלים, מוצגות דמויות של שדים המחבלים בכל פעילות האדם והחיה. בהמשך מוצגים רישומים ותחריטים מגויה ועד רדון ודלקרואה העוסקים בשדים ועין הרע. לעומת זאת, המוזאון לאמנות מודרנית של פריז מכריז בגאווה על תערוכה של אמן הפופ האמריקני אנדי וורהול. לאחר מבוא עם כמה מצילומיו וסרטים קצרים המראים את פניהם של ידוענים ושחקנים ללא תזוזה ("רציתי לתת לקהל המעריצים הזדמנות לראות את אותן הדמויות הנערצות ללא הפרעה"), אולם גדול וארוך מציג את סדרת "הצל" שלו בה אותו צל מופיע בכל שלב ומחליף צבע בהדרגה. כדרכו של וורהול, זהו ניסוי אישי, אך מאכזב מאוד לראות שהמוזאון מקדיש את כל התערוכה למופע זה. ביקור במוזאון קה ד'אורסה הוא תמיד חוויה, בעיקר בחלק של האמנות האימפרסיוניסטית. בנוסף, המוזאון מארגן כל עונה תערוכה בנושא נבחר, בדרך-כלל בעל קונוטציה אירוטית, כדי למשוך קהל. בעבר היה זה 'גוף הגבר' שכלל רמזים הומוסקסואליים (כמו הציור של דוד ויהונתן) וכיום הוא עוסק בזנות על כל השלכותיה. נראה כי הפעם נוסף גם היבט חברתי ביקורתי לנושא זה בתערוכה. ציירים צרפתים רבים עסקו בנושא זה: דגה, אוטרילו, מונה ועוד. לצד הקורטיזנות הידועות שזכו למעמד נחשק, בעיקר אצל הגברים המבקרים אותן, רוב הציורים מציגים תמונה עגומה של מצב אותן נשים. מוצג גם יומן רשמי של הרשויות בפריז בו רשימה של נשים צעירות מגיל 20 ומעלה שנכלאו בעוון פריצות ונמקו בכלא. מאידך-גיסא, הציור הנפלא של אדוארד מאנה, 'אולימפיה' (1863), שעורר רעש גדול בזמנו, מנציח את האישה הנכספת, עירומה לגמרי על המיטה, ולראשונה בתולדות האמנות - מישירה מבט אל הצופה, דבר שנחשב אז לתעוזה (אם לא לחוצפה). המשרתת מגישה לה זר פרחים, כנראה מאחד המעריצים, ובקצה התמונה מופיע חתול שחור, המזוהה עם הסקסואליות הנשית. מוצג שהדהים ודחה אותי כאחד, היה מיטה מיוחדת שנבנתה עבור מלך צרפת, עם פדלים להניח עליהם רגליים בגובה - כמו אצל גינקולוג, זאת כדי להקל עליו בפעולת הסקס. הסינמטק בפריז נחשב גם הוא למוזאון. יש בו תערוכת קבע על התפתחות הקולנוע ויש לזכור, כי האבות המייסדים שלו היו צרפתים: האחים לומייר שעסקו במפעלם בפיתוח אמצעי תאורה, וכך הגיעו גם לבניית מצלמה ותיעוד ראשוני של פועלים היוצאים ממפעלם. בנוסף, מתקיימת כאן כל עונה תערוכה המוקדשת לבמאי או לנושא קולנועי. הפעם הנושא הוא הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה, וסרט המופת 'נהג מונית' עליו זכה באוסקר. מלבד קטעים מסרטיו הידועים מוצגים גם קטעים מסרטים דוקומנטרים שלו, בעיקר בנושאי מוזיקה, וסרטו הידוע על האבנים המתגלגלות. כאן מתגלה כישרונו גם בעריכה מוסיקלית. דגש ניתן גם לעבודה פרה-סינמטית, כתיבת תסריט וסטורי-בורד, רישומים להכנת תלבושות ואפילו כתובות הקעקע על גוף השחקן רוברט דה נירו בסרט 'כיף הפחד'. לבמאים מתחילים יש כאן שעור חשוב על ההכנות המדוקדקות שעושה הבמאי לפני הסרט. מרכז פומפידו ריכז תערוכה מקיפה של הצייר הקובני ויפרדו לאם (1902-1982). הוא שהה בפריז, במרסייל וביקר בספרד, בארה"ב. ציוריו גדולי המידות מרשימים בצבעיהם ובקומפוזיציה, כמו הציור "הג'ונגל", אשר המארגנים מצאו כי הוא ממחיש את המבנה הוורטיקלי של צינורות המוזאון עצמו. ציד, באמת, נוכל לראות ב'מוזאון הציד והטבע', הממחיש את מקום הכבוד שהיה לפעילות הציד בחברה האריסטוקרטית. לחברים בארגונים אלה היו אותות כבוד ותיעוד הציד נעשה בתמונות רבות. למרות ההסתייגות מנושא הציד וצער בעלי-החיים, ממשיך המוזאון לקרוא למבקרים ולא לחינם הוסיף לשמו את המונח 'טבע'... ולסיום, תערוכת הצילום "פוטוקה" על גדות הסיין, באוויר הפתוח, ליד מוזאון קה ברנלי, מציעה לנו הבט על אנשים ומצבים "שונים": אי-שעומד להיעלם באוקיאנוס, נשים שחורות שחורטות על פניהם שריטות עמוקות (כמאפיין יופי?), תספורות משונות של צעירים קוריאנים, תלבושות קולוניאליות שמאמצים לעצמם צעירים מולטים.