על סף שחרורו של יונתן
פולארד מן הכלא האמריקני, שבה ונחשפת נאמנותו הבלתי-מתפשרת של המרגל לישראל, שעליה ולמענה נאלץ לשלם בשלושים שנות-מאסר.
לדברי העיתונאי
גד נחשון, עורך ה"ג'ואיש פוסט" בניו-יורק, ראה פולארד את עצמו כציוני אמיתי כבר בשחר נעוריו. מייד עם סיום לימודיו האקדמיים הוא מיהר לבקר בישראל וכבר אז הייתה שאיפתו הגדולה והכנה להתגייס ל"מוסד". כל ליבו היה נתון לביטחונה של ישראל ולמאבקה בערבים.
בתוך כך חושף גד נחשון כי בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן לא הסתיר פולארד את חרדתו הגדולה מכך שהנשיא האמריקני דאז אינו עושה די למען ישראל ומתעלם במפורש מהסכנה האורבת לעצם קיומה. הוא זעם במיוחד על כך שארה"ב של אותם הימים התעקשה בגדול לנהל מדיניות פרו-מוסלמית וערבית מובהקת, על חשבונה של ישראל, ולא סלח לארצו של הדוד סם על שפגעה בעליונותה הצבאית של המדינה היהודית במזרח התיכון. בריגול למען המדינה היהודית הוא ראה בשל כך שליחות נעלה וקדושה, שנועדה להקדים רפואה למכה ערבית אפשרית, שעלולה יום אחד לנחות על מדינת ישראל.
עדיף להקריב
על-פי גד נחשון, האמין פולארד בכל מאודו שעדיף מצידו להקריב את חייו למען הצלתה של ישראל מחורבן, מאשר לשבת, חלילה, עליה שבעה, מחמת הגורל האכזר הצפוי לה. נחשון מטעים בקשר לכך שבמרוצת הזמן ביקש פולארד לממש את פעילותו הציונית במסגרת השדולה היהודית איפאק, ואפילו שקל במלוא הרצינות את השתקעותו בארץ.
נחשון מעיד על פולארד שפעל כל הזמן על סמך צו-מצפונו, והיה משוכנע בכל מאודו שעליו לפעול לקיום הצו המקראי של "דמי אחיך זועקים אליך מן האדמה", וחלילה לא להתעלם לרגע מסכנת הקיום הלאומי של מדינת ישראל. את חובתו האישית הגדולה כלפיה הוא ראה בכך שעליו ולעשות את כל שניתן כדי לחזק ולהעצים את כוחה.
