זה תמיד קרוב. זה תמיד על ידך. אין לזה גאוגרפיה. זה לא שמות בטורי עיתונים כואבים. זה שמות בהם השתקפו אנשים שאהבת, יהודה, מלכה, חברים. זה אבא וזה אימה של יעקב נוחו עדן, יקום ה' דמו. יהודה עשה את הדוקטורט שלו באנגליה בשעה שהייתי שם בין 58 ל 61 בשליחות חינוכית. הוא צריך היה להשיג את השנים שאבדו בלא תורה בימי המלחמה הנוראה. שקד, שקד מאין כמוהו. מלכה עזר. זכה. עיתים לא היה להם כדי מחיה בכבוד. התרוצץ בין הרצאה שזמנו לו ידידם להרצאה.
היה חד כתער. לא דיבר על נקם במי שתקע את נעוריו על גדרות של תיל. הוא יורה. הוא ילמד. הוא יבנה את ההמשך, לא מן ההתחלה, כי ההתחלה נשארה שלו מבית אבא החרב. מן השבר.
עמדנו יחד על סיפון האניה שהביאה אותנו בחזרה למולדת. הנוסעים הצטופפו ליד המעקות. הכרמל הלך וקרב. הם קידמו פניו של ההר המופלא. הייתה התרגשות, קולנית, שמחה. הכרמל באותן שנים ההולך אל הים הייתה בשורה. יהודה שתק. תחילה. דובבתי אותו. אני זוכר כל מילה שאמר. שאלתי למה אתה שותק יהודה. אני לא שותק, אמר. אני בוכה. בפנים. אינך שומע? על מה אתה בוכה. על השמחה לשוב. על מה שמוכרח לחכות לי בארץ הזאת. על מה שחיכיתי והנה זה בא. על מה שלא יבא לי לעולם, והנה אני בוכה. בכי כפליים.
ועכשיו יעקב. איך אפשר . הן לא ניבא יהודה יקירי, הן בכה כי הוא שב. אבל המורה הדגול הזה למד גם מה שאי-אפשר שלא יהיה בארץ הזאת שנקנית כבר אלפיים שנה בייסורים, בייסורים על שגלינו מתוכה ובייסורים על שלא שכחנו אותה יום אחד, על ששבנו וייסורים לא עזבו אותנו גם הם יום אחד, את הקרובים לנו, הם תמיד קרובים, גם הרחוקים, גם מי שנגענו בו והוא נגע בנו, כולם. מה דווי לבי עלי עד מאוד מאוד יהודה ומלכה על יעקב דון שלכם ושל רעייתו ושל ילדיו שאיננו הולך בכרמל שבא כנגד אביו ואימו לימה של חיפה, שהולך בהרי כפר עציון אל דלת אמות אדמתו עמו. בכי שליש
